עדי בעולם

ראשית - קרדיט. את הספר הזה קראתי רק בזכות חגיגית. בכלל לא שמעתי עליו לפני, ואילולא היא היתה אומרת לי ששווה בכלל לא הייתי מגיעה לקנות אותו.

אני מדברת כמובן על "עולם הסוף", מאת אופיר טושה-גפלה (הקורא/ת שיודעים מה פשר השם המיוחד של המחבר, מוזמנים לפרט). נאמנה להרגלי שלא לקרוא מאחורי הספר, הגעתי לספר חפה מכל מושג מה הולך לקרות פה. יש ספרים שזה לא משנה אם מגיעים אליהם מוכנים או לא, בכל מקרה לא קורה בהם הרבה. אבל במקרה של הספר הזה, פערתי פה בתדהמה. זו פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שהגעתי לספר שהמחבר ממש השתמש בדמיונו כדי לכתוב אותו.

אז מה יש לנו שם (בלי ספוילרים של ממש)? ובכן, בן מנדלסון. אשתו מריאן מתה, והוא שואף לפגוש אותה שוב. הוא מאמין שזה יקרה אם הוא ימות גם. ואז הוא מת. מכאן והלאה אנחנו מקבלים סיפור שמסופר בשני מימדים: העולם שאנחנו מכירים, והעולם הבא.

העולם הבא, מתברר, הוא ממש לא מה שחשבתם. הוא בעצם מאוד דומה לעולם הזה, רק מושלם. השקיעו הרבה יותר מחשבה ביצירתו. למעשה, כשקוראים על העולם הבא ב"עולם הסוף", מאוד מתחשק לחיות שם. כלומר, למות שם. מן בדיחה שכזו.

חייבים להעריץ את טושה-גפלה על העולם שברא. פעם, כשהייתי ילדה המצאתי בראשי עולמות משונים. הוא הצליח לשמר את היכולת הזו, והוא מתאר עולם על כך מיוחד, כל כך מסקרן, שכבר זה חצי מההנאה בספר.

החצי השני הוא העלילה. הנה עוד יתרון של "עולם הסוף": יש לו סיפור. בשנים האחרונות יצא לי לקרוא המון ספרים שהיו להם כתיבה שנונה, רקע מעניין, יחסי ציבור טובים, ורק סיפור לא היה. אז בספר הזה - אני התרעתי - לא תמצאו כתיבה יוצאת דופן בשנינותה, אבל כן תמצאו סיפור מיוחד במינו, ומרתק. בן מנדלסון מחפש את אשתו בעולם הבא, ובינתיים בעולם הזה כמו גם בעולם ההוא, אנחנו מגלים עוד ועוד טפחים על הסיפור ופתרונו. הסקרנות נבנית: איפה מריאן? למה בן לא מוצא אותה? מי הם בעצם? ומה קרה בעבר? סיפור שלא אומרים עליו "צפוי" הוא כבר סיפור שזוכה לניקוד גבוה.

כאילו היה ילד ריץ' רץ', טושה-גפלה מגלה עולמות משונים. ויש לו את החופשיות לקרוא להם בשמות שהוא רוצה. למשל עיר ההומואים בעולם הבא, שנקראת Gay צלמוות. מגיעים אליה דרך מסדרון ארוך, שמחבר שני ארונות, נכנסים לארון אחד ויוצאים מארון שני, כך שכל מי שנכנס אל איזור ההומואים עושה את זה בעצם על ידי יציאה מהארון. הברקות קטנות שכאלה שזורות בכל הספר.

די מצחיק שבסוף כתבתי פוסט על ספר, כשבעצם התכוונתי לכתוב פוסט על הכדורגל. שבדיה הכזיבה היום מול טרינידד בעשרה שחקנים, שזה ממש בושה לוויקינגים. הבנזוג, פורד ואני צפינו בהשתאות בחבורת הבלונדינים מחטיאה שוב ושוב. היה די מצחיק בעיני. יש לי מספיק חומר לרדת על השבדים בעבודה לשבועיים עכשיו.