עדי בעולם

שיחה מהמוביל של איקאה.

המוביל: עדי? אני יודע שהיינו אמורים להגיע היום, אבל לא נגיע

אני: ??

המוביל: אני תקוע עם האוטו. במקום זה נגיע מחר

אני: טוב, אם אין ברירה...

המוביל: נהיה אצלך בשבע בבוקר

אני: לא, זה בלתי אפשרי, אני לא אהיה שם בשבע בבוקר, אני עוד לא גרה בדירה כיוון שהמזרון שלי אצלך במשאית, ואין לי איך להגיע לתל אביב בשבע בבוקר

המוביל: חמודה [רר,  שונאת את הגישה הישראלית לפיה נותני שירות קוראים ללקוחות חמודה/מאמי], אני מגיע אלייך בשבע בבוקר, זה מה יש

אני: בהחלט לא. אני לא אהיה שם. תגיע מאוחר יותר

המוביל: חמודה, אני גר באשדוד, אני נוסע לשם אחרי המשלוח אלייך, לא רוצה להתעכב בתל אביב. בשבע בבוקר אני אצלך

אני (מתקשה להאמין למה שאני שומעת, הרי שילמתי על המשלוח הזה): אני אומרת לך שאני לא אהיה שם!

~ויכוח ארוך מתמשך, בסוף אנחנו מתפשרים על תשע בבוקר, שזה גם די סיוטי מבחינתי בשביל להגיע לתל אביב, אבל זה מה יש~

שיחה לבזק.

אני: שלום, אני רוצה להזמין קו טלפון

המוקדנית בבזק: אין בעיה, יש מבצע בלה בלה בלה

~שיחה ארוכה בה אני מוסרת פרטים וכבר עומדת לשלם~

המוקדנית: רגע, יש בעיה, אני לא יכולה להזמין לך קו, אני רואה שיש לך חוב לבזק

אני:  זה לא יכול להיות

המוקדנית: זה מה שכתוב לי. תתקשרי למחלקת הגבייה.

~שלוש שיחות טלפון עם מחלקת הגבייה, עוברת שעה ומובטח לי שיחזירו לי תשובה~

הטלפון מצלצל

מוקדנית: מתברר שהיתה לנו טעות, אין לך חוב לבזק. את יכולה להזמין קו.

אני: באמת תודה

כיכר רבין, צהריים. אני מחכה לאוטובוס. אאוט אוף דה בלו מופיעה מכונית, הנהגת עוצרת בדיוק ליד התחנה, ומורידה נוסעת. אחרי זה היא מרימה ארמברקס, שולפת את התינוק מהסלקל, מוציאה בקבוק ומתחילה להאכיל אותו.

אני: הממ, את באמצע תחנת אוטובוס, לא כדאי שתתקדמי טיפה הלאה? (יש עשרים מטר פנויים ליד המדרכה)

הנהגת מסובבת את ראשה כאילו לא שמעה אותי וממשיכה להאכיל את התינוק.

אוטובוסים מגיעים, עוצרים בנתיב ליד המכונית, הנוסעים, בהם שלל קשישים, נאלץ לרדת אל הכביש ולחצות נתיב כדי להגיע אל האוטובוס.

האישה ברכב לא מנידה עפעף, כבר עשר דקות

אני שולפת המצלמה. (זה סלולרי, נא סילחו על האיכות).