עדי בעולם

שוברת חרם של שנתיים ונכנסת לרנואר. מגלה בתדהמה את זוג המגפיים שחיפשתי כל החורף. מבקשת לראות ב-39. המוכרת מודיעה שאין. לוקחת דקת דומייה להיפרד מהמגפיים בצער, רואה בזווית העין את המוכרת מתקרבת אליי.

המוכרת - דוחפת לי לפרצוף זוג מגפי שפיץ מלאי ניטים, סרטים, פרווה ועוד קישוטים, לא דומים בשום פרט לאלה שרציתי - "מה עם אלה מאמי? זה מגף מאמם חמודה".

יוצאת מהחנות, נשבעת להחרים את רנואר לעוד שנתיים.

(הכנה לוויכוח הצפוי עם מ': זה לא התנשאות רק בגלל השפה! זה בגלל שהיא הציעה לי את המגפיים הערסים האלה! לא היה קשר בינם לבין מה שאני רציתי! היא לא מקצועית!).

אחרי שבגלל הבאסה לעבור לדירה קטנה עם מטבח קטן ובטח לא מצויד כמו שהיה לי בשבדיה פשוט הפסקתי לבשל, הגיע אליי ידידי עופר הבשלן לביקור החלפת מתכונים. כיוון שכבר שלושה חודשים אני מחליפה איתו סיפורי בישול, קצת פאדיחה להגיש לו, כמו לשאר אורחיי, משהו קנוי. אז שברתי את מחסום הבישול ואפיתי לחמניות גבינה. הוו, התגעגעתי!

בתמונה: מארחת, כולל תה בקנקן הבודום האהוב עליי.

סרט ביס דוקו על קטינות בהריון בבריטניה. בין היתר אישה שילדה שתי בנות כשהייתה נערה בעצמה, ועכשיו גם השתיים, אחת בת 14 ואחת בת 16, בהריון. שתיהן אגב מעשנות תוך כדי ההריון. ובת ה-14 אומרת משהו כמו "מה איכפת לי שיהיה לי תינוק? במילא לפעמים משעמם לי בבית". החשק הראשון שלי היה להעיף סטירה לכל השלוש. הרגש השני היה רחמים עליהן ועל הילדים שייוולדו. איזה באסה.

ועכשיו יש את הסידרה של ציפי ברנד, על הרווקות והרווקים בתל אביב. שיט של פנויים פנויות, כל מיני מכריסים לא מצחיקים מודיעים לבחורות שיש להן עיניים יפות. אחד מהם מתלונן שהבטיחו לו 65% אחוז בחורות בשיט ו"יש רק חמש אחוז בחורות". בחורה אומרת למישהו שהיא מתייחדת  בתאה עם דויד גרוסמן והבחור שואל אם זה מישהו מהשיט. השם ירחם.