עדי בעולם

"זה רגעי השפל הכי עמוקים שגורמים לך להתגעגע לחרא הכי טוב שהיה לך בחיים"

(בירה אחת ושלושה צ'ייסרים מוציאים מאוהד תובנות)

I know some day you'll have a beautiful life, I know you'll be a sun, in somebody else's sky - but whhhy. whhhy. whhhhhy can't it be, why can't it be mine?

(אדי ודר, במשפט הכי חזק בשיר אי פעם. אוהד ואני נמסים. או שזה הבירות?)

פארה פצחה במיני פרוייקט משעשע. לו הייתם כוכבי פורנו, מה היה שמכם? קובעים את זה ככה: כשם פרטי לוקחים את שם חיית המחמד שהייתה לכם בילדותכם, כשם משפחה לוקחים את שם הרחוב שגרתם בו. היו לי כמה חיות וגרתי בכמה כתובות בילדותי, ומכאן ששמי, לו כיכבתי בסרטי פורנו, יכול היה להיות מוצארט החלוץ, דמפסי הנחשונים, והכי שוס: קיד רוטשילד.

בתגובות לפוסטה יש כמה שמות ממש מצחיקים.

יושבים בחדר האוכל בעבודה ומדסקסים את תחרות התחפושות השנתית של פורים.

אני: מתי יוצא פורים השנה?

אסף (חובש הכיפה): כמו בכל שנה, באמצע אדר.

אני מעבירה מבט אל שאר יושבי השולחן, כולם מושכים בכתפיים במבע תוהה

אני: אז זה מרץ?

אסף: זה יוצא חודש לפני פסח, שיוצא השנה באמצע ניסן כי שנה שעברה הייתה מעוברת*

מודה בפני עצמי שלא הבנתי מילה מהמשפט האחרון, רושמת לעצמי לבדוק ביומן** מתי יוצא פורים

*יש סיכוי ששיבשתי משהו את הציטוט המדויק ויצא משהו לא הגיוני.

**אחרי חודשים שאני מחפשת יומן שיענה על הסטנדרטים שלי (שייראה כמו ספר קטן, בלי ספירלה, ושכל השבוע יופיע בכפולת העמודים), ואפילו בניו יורק לא מצאתי, אסף שלח אותי ל"סלון מזל", ושם מצאתי בדיוק מה שאני רוצה. סוף סוף יש לי יומן.

השכנים הערסים שלי שוב הפעילו את מכונת הכביסה/מייבש בארבע בבוקר. נניח שהתרגלתי להירדם לקול הזמזום של המכונה שלהם מעבר לקיר, אבל אתמול נתקע משהו בין המייבש לקיר, ופשוט דפק בקיר מארבע בבוקר עד חמש וחצי. לא היה מצב לישון בכלל. שכבתי במיטה מצד אחד מנסה לאגור אנרגיה לקום ולדפוק להם בדלת (אנרגיה שאין לי גם כשאני ערה, כי הם ערסים דוחים ולא ממש עוזר אם ביקשתי שקט) ומצד שני עושה מדיטציה להרגיע את עצמי ולומר שאוטוטו המייבש מסיים ויהיה לי שוב שקט. יוצא שנרדמתי רק באיזה חמש וחצי (שלוש דקות אחרי שהמייבש שלהם סיים).

אכלתי ארוחת בוקר עם איריס בבנדיקט. כבר המון זמן שאני מתכוונת להגיע לשם, הרי כולם מדברים על המקום הכי שווה לארוחות בוקר, וכל ניסיון לקבוע עם מישהו מהעבודה לארוחת בוקר מסתיים תמיד בגלגול עיניים משתומם מצידו "מה, עוד לא היית בבנדיקט?"

אז הייתי. הלכתי עם איריס, שגם היא ספגה מספיק גלגולי עיניים מהסוג הזה בתקופה האחרונה. קבענו ב-11, וככה נגררתי ממיטתי בזמן כי אני פוחדת לאחר לה. התעלפנו לגלות שיש תור. ב-11?? אנשים לא עובדים בעיר הזאת?? אבל זה רק הוסיף לציפיות.

חבל, כי הציפיות לא ממש התגשמו. תראו, מדובר במקום של ארוחות בוקר. העניין הוא שדווקא בתל אביב יש הרבה מקומות מצויינים לארוחת בוקר, כך שצריך באמת להיות מעולים כדי להיות שווים יותר. חצי מהתפריט אפשר להשיג בכל בית קפה - ארוחת בוקר ישראלית (ביצים, סלט, גבינות מאפים + מיץ תפוזים), שקשוקה, סלט, מיזלי. כאלה. גם שאר המנות נראו ברובן במקומות אחרים - את קדירת הבשר וירקות השורש הצרפתית אכלתי כבר בגילי'ז (אפרופו מקום מומלץ לארוחת בוקר!), פאנקייקים אפשר למצוא בהרבה מקומות (ואפילו מקמח מלא בקום איל פו!), ואת מדליוני הבקר אין לי מושג, אבל מי רוצה לארוחת בוקר.

גולת הכותרת היא האגס בנדיקט, אבל זו דווקא מנה שאף פעם לא הצלחתי לחבב, משהו בביצים הנוזליות פשוט לא עושה לי את זה. אז אני לקחתי שקשוקה, שהייתה רגילה ותו לא, ואיריס לקחה אגס בנדיקט (שיש לציין שהוגשו על בריוש), ושתינו לא ממש הבנו מה הביג דיל. על השולחן אגב ישנן גם צנצנות עם ריבה ועם נאטלה. אסור לנפנף בנאטלה לידי, בטח לא כשיש לחמניה ליד. וככה סיימתי את השקשוקה שלי בלי הרבה לחם, כי למה סתם פחמימות, ואז דחסתי כמו כלום לחמניה עם חצי מיכל נאטלה ("אוהבת נאטלה, אה?" העירה איריס בזעזוע). אוף.

לסיכום: יש הרבה מקומות מצויינים לארוחת בוקר בעיר הזו. לא חייבים לעמוד בתור בשביל אחת רגילה. עם כל הכבוד לטרנדים.