עדי בעולם

דברים שרואים ברחוב:

נו נו, איזו אישה ברת דעת תאמר לא למודעת שידוכים קורצת כמו זו? החל מ"רצוי בעלת אמצעים" וכלה בדרישה לקרוא את ישעיהו נ"ג עוד לפני שנפגשתם. נשמע מבטיח.

(ולא הבנתי, בן כמה הוא? בן 57? או שיש איזה גיל חבוי בפרק הזה?).

ואפרופו תנ"ך, אם אצלי בבית הספר היו מלמדים תנ"ך כמוה, ייתכן שהיה לי יותר מ-60 בבגרות. זו פעם ראשונה שאני ממש מבינה את סיפור יונה.

הודעה לבת הדוד מהגליל: זוכרת שדאגת שהחתול לא ירגיש כאן בבית? וזוכרת שאמרת שלי אין מה לדאוג, הוא לא שובר דברים אלא אם הוא מרגיש בבית?

ובכן, את לא צריכה לדאוג. הוא מרגיש בבית.

זה היה כלי לעציץ. אומנם יפה, אבל למרבה המזל, עציצים מעולם לא עשו לי את זה. במקור, העציץ הזה איכלס סחלב, שמת תוך חודש (זמן שיא לצמח אצלי בבית), ומאז עמד העציץ בריקנותו, תוך שדימיינתי לעצמי איך יום אחד אגדל בו עשבי תיבול. ובכן, בשורה טובה - שיחי הנענע והבזיליקום בטוחים עכשיו, אני לא אנסה לגדל אותם בו.

וסוף סוף הבנתי למה התכוונו הדודים מהגליל כשהאשימו את החתול בכך שהוא שובר דברים. כלומר, החתול הזה, נראה כה תמים, עיניו גדולות, כחולות וזכות, פרצופו מלאכי, מי יאמין שהוא עושה בכוונה? הנחתי שהוא פשוט הולך על מדפים ובמגושמתו מפיל דברים. עד שצפיתי בו. החתול החוצפן, מתברר, אוהב לשבת במקומות הכי טובים. ואם המקום הכי טוב במקרה תפוס על ידי - סתם דוגמה - כלי לעציץ, הוא פשוט יושיט את רגלו הקדמית, וידחוף את העציץ. במו עיני צפיתי בו דוחף את בקבוק המרטיני שלי, שממש לא עמד בדרכו. זה היה בשנייה האחרונה שתפסתי את הבקבוק. ררר!

והכי מעצבן, שרק באמצע שיחת המוטיבציה שעשיתי לחתול למה אסור לו לדחוף דברים ("פויה!!! פויה!!!") נזכרתי שהוא חירש. כמה פעמים אני אמורה לשכוח את זה בשעה?

אניווי, אחרי מקרה העציץ הבנתי שבקצב הזה לא יישאר לי כלום מהכלים האהובים עליי, ואז מה יישאר לי לנדוניה? לקחתי את כל כלי הזכוכית שאני אוהבת (וד"ש לקוסטה בודה) ממדף הכלים הפתוח והמגניב שלי ושמתי בארון מטבח שאפשר לסגור.

מה שבת הדוד שכחה לספר לי זה שהחתול הזה, צורר הכלים, יודע לפתוח ארונות.

השכם בבוקר ניגש החתול אל הארון שחמל בתוכו את אוצרות ביתי, פתח את הדלת, בחן ארוכות את אוסף החפים מפשע שעמדו מולו, והוכיח טעם מצוין בכלים.

קנקן תה של בודום מזכוכית, כולל מסנן לעלי תה מזכוכית גם כן. אחד היפים שהיו לי. מתנת כריסמס מהשוות שקיבלתי (ועוד מאחותו של השבדי, כמה סוריאליסטי).

כאן נקלעתי ללבטים קשים. מצד אחד ההתחייבות לבת הדוד (הבטחתי להחזיר לה אותו חי) ומצד שני תחושת הצדק (בודום!!!), גרמו לי לא להיות בטוחה לגבי החלטתי לתרום את החתול למסעדת השוארמה הקרובה לביתי ובא לקנקן גואל.

למזלה של בת הדוד, החתול באמת חמוד במיוחד.

למשל, כשהוא ישן.

או כשהוא מנסה להרחיב אופקיו ומתעניין באוסף הספרים שלי.

או סתם כשהוא נח בזמן שאני במחשב.

וכך הוא ניצל.

לבינתיים.

הדבקתי את כל ארונות המטבח שלי במסקינג טייפ (הודעה לאורחיי: עד חזרת החתול לגליל תיאלצו לאכול בכלים חד פעמיים. קשה לפתוח את הארונות החסומים שלי).

נותר שבוע עד שבת הדוד תבוא לאסוף אותו בחזרה.

אני מקווה שקנית לי דברים יפים!!