עדי בעולם

אחינו הקטן: בזמן האחרון אני לגמרי בקטע של מוזיקה קלאסית. הכי אני אוהב את האופרות של פוצ'ילי.

אני: פוצ'יני.

אחינו הקטן: את רואה, בגלל זה אני שונא לספר לך דברים כאלה.

השבדי בארץ, והוא החליט להתאמן קצת בעברית. הבעיה היא שהוא נוטה לקחת מילים או ביטויים ולחבר אותם ביחד.

למשל, הוא ספר עד עשר בעברית לאוזניי הוריי המשתאים:

השבדי: אחת שתיים שלוש..

(ההורים שלי משמיעים קולות עידוד, "כל הכבוד" וכו)

השבדי (ממשיך)  ארבע חמש ששע

(ההורים שלי משתדלים לא לצחוק, בהצלחה חלקית)

השבדי מבקש ללמוד עברית מדוברת. אני אומרת לו שאם הוא מרוצה ממשהו הוא יכול לומר "משהו משהו", ואם לא אז "לא משהו".

אחרי יומיים:

אני: איך בילית אתמול?

השבדי: לא משהו משהו

ויש גם את הקטע שהוא לומד מדיאלוגים של אחרים ומנסה להשליך:

אני: האוכל בלאונג' של הביזנס בפרנקפורט לא משהו

אמא ואחינו הקטן: אויויוי!

(כולם צוחקים)

אחינו הקטן: יצא לי להיות רק יומיים וחצי בסן פרנסיסקו

אני: אויויוי!

(כולם צוחקים)

אני: ראיתי בדרך לפה אישה מבוגרת שקיבצה נדבות, כואב הלב.

השבדי: אויויוי!

(כולם בוהים בו)

השבדי (סמוק): מצטער, העברית שלי לא משו משו.

בעוד קצת פחות מחודש יחול יום הולדתי, ועל כן פצחתי כבר עכשיו במכרז למקום הראוי לארוחת בוקר באותו יום. בין המועמדים הסופיים אפשר למצוא את מאנטה ריי (בריוש, שמפניה וגלים), בנדיקט (שנאתי אותם בהתחלה אבל מאז שפחת שם התור ואפשר להיכנס בלי בעיה באמצע השבוע הם חביבים עליי, בייחוד בגלל סלסלת המאפים השווה שאפשר לבקש תוספת ממנה לכל דבר בלי תוספת מחיר), וגילי'ז (אומנם ארוחת בוקר שווה, כולל בריוש ושמפניה, ויש גם ים, אבל מעצבן אותי המחיר. 63 שקלים לארוחת בוקר? רר).

אניווי, לפני שההחלטה החשובה מתקבלת החלטתי לערוך אודישן למקומות נוספים, בכל זאת, לא הייתי בכל המקומות.

בהמלצתו של מישהו, שלא אציין את שמו כדי לא להביך אותו רק אומר שהוא בשלן ועל כן סמכתי עליו (עופר, אם אתה לא מזהה - זה אתה), הלכתי לאידלסון 10, סניף בן יהודה.

זה היה שבת בצהריים, ועל כן היה שם תור. עכשיו, לי יש עיקרון שלפיו אני לא עומדת בתור לארוחות בוקר, כי בכל זאת, כל הפואנטה היא שהכל רגוע וכיף, וזה קצת הורס את הכיף לעמוד בתור, אבל בגלל ההמלצה החלטתי להבליג על העיקרון הפעם ולהמתין.

אחרי עשרים דקות קיבלנו שולחן פינתי חבוי. חבוי מעין המלצרים, כלומר.

לקח עשר דקות משישבנו ועד שבאו לקחת את ההזמנה שלנו. עשר דקות אחרי שהזמנו עוד לא קיבלנו כלום לשולחן. מלצרית שעברה שם במקרה ראתה את זה, ועל כן חזרה עם קראף מים ושתי כוסות. קראף וכוסות מהמלוכלכים שראיתי, משהו מטונף כזה במסעדה עוד לא יצא לי לראות.

ביקשנו שייקחו את המים מהשולחן כי הם מלוכלכים. המלצרית נשפה בקול, גלגלה עיניה בעצבים ולקחה את הקראף והכוסות. אף לא מילת התנצלות, אף לא קראף אחר במקום.

חמש דקות אחרי זה (אנחנו כבר סופרים 25 דקות אחרי שהתיישבנו, כן?) הופיע הלחם. שמעתי גדולות ונצורות על המאפים של אידילסון, ועל כן התאכזבתי לגלות שמדובר בכמה פרוסות לחם פרג, שלוש לחמניות קטנטנות וזהו. היינו מורעבים, אז התנפלנו על הלחם. תוך כמה דקות הוא נגמר. חבל, כי הביצים עוד לא הגיעו. הביצים הגיעו אחרי רבע שעה נוספת. ביקשנו עוד לחם, הגיעה צלוחית קטנה ועליה שתי לחמניות קטנטנות. הצלוחית הזו תופיע שוב, בחשבון, כ"תוספת לחם".

בשולחן לידינו ישבו שתי נשים. אחת הזמינה עוגה והשנייה קיש. העוגה הגיעה אחרי עשר דקות, הקיש לא הגיע גם אחרי עשרים. האישה עם העוגה התלוננה שהיא כבר מסיימת את העוגה וחברתה עוד לא קיבלה את המנה שלה. המלצר/מארח ענה לה: "אז למה התחלת לאכול את העוגה?"

בשלב הזה כבר ממש רצינו ללכת שם. עלק ארוחת בוקר רגועה של שבת. עוד הגיע לנו קפה. הזמנו. לקח רבע שעה עד שהגיע. בלי מילת התנצלות.

בקיצור, אידלסון 10 לא עבר את המבחן ליום הולדתי. אני לא אחזור לשם שוב, לא משנה באיזה יום.

אבל אם אתם מכירים מקום טוב לארוחת בוקר אני אשמח לשמוע.