עדי בעולם

בביקורי האחרון במספרה הודיע לי הספר שהוא מצא לי קשקשים ולמזלי הוא יכול להציע לי מסיכה מדהימה שעושה פלאים במחיר הפעוט של 250 שקל לשלוש אמפולות זעירות. כיוון שבכל ביקור במספרה כלשהי הספר תמיד מוצא בעיה כלשהי ("קצוות מפוצלים בגלל הלחות הישראלית") ותמיד יש לו בדיוק את המסיכה שאני צריכה במחיר המופלא של 300 שקל לשני מילילטר, אמרתי לא.

אלא שבבית בחנתי בדאגה את השיער שלי ושמעתי בראש את כל הצרות שהספר מנה שנובעות מקשקשים ("נשירה/שיער דליל" וכו) והחלטתי לעשות משהו מעבר לרמת ההד אנד שולדרז. אז בביקורי הבא בסופר פארם ביקשתי מהרוקחת משהו נגד קשקשים וקיבלתי ממנה בקבוק שמפו טיפולי. כל הדרך הביתה שיבחתי את עצמי בראש איך חסכתי את ה-250 שקלים שהספר ניסה למכור לי וקניתי שמפו ב-40 שקל. רק בבית בחנתי את השמפו לעומק. היבואן לא טרח לתרגם מה המרכיבים, אבל זה בסדר, אני יודעת מספיק אנגלית בשביל להבין מה זה coal tar. או במילים אחרות: מלצר, יש זפת בשמפו שלי.

למרות המרכיבים הלא אטרקטיבים החלטתי בכל זאת לתת צ'אנס לשמפו. והוא, התברר לי במקלחת, אכן בצבע של נפט. מילא הצבע, הריח היה מוכר, מן משהו רע מוכר, אבל לא הצלחתי לזהות.

זה היה רק מאוחר יותר, כשנכנסתי לחדר שהשבדי ישב בו, כשאחרי דקה הוא הרים את ראשו, נחיריו רוטטים. "מוזר", אמר בקול תמה, "לא שמתי לב שסוללים כביש ברחוב שלך. אולי כדאי שנסגור את החלון, הריח ממש חזק". ואז קלטתי מה זה הריח המוכר הזה: אספלט. חפפתי בשמפו בריח אספלט. לפני שהשבדי יסגור את החלון ויחנוק את שנינו למוות הודיתי בקול שקט שזו אני שמריחה כמו מלכת הכביש. השבדי כמעט התעלף מרוב צחוק.

בלית ברירה עברתי מייד לטון רציני, הצבעתי על כתפיו המושלגות, ציינתי לפניו שעם כאלה קשקשים לא ייוותר לו שיער על הראש, והודעתי לו שאני מוכנה לתת לו את השמפו שלי במתנה, כי מצבו כל כך חמור. השבדי המודאג לקח אותו מייד. רק שכחתי כנראה לציין שכתוב על השמפו שהוא מכתים בצבע כהה וזה בולט על שיער בהיר, שזה חבל, כי השבדי שיערו צהוב כקלישאה שבדית. בקרוב השבדי בגירסה המנומרת. מואאאה.

לאחר חווית ארוחת הבוקר המעפנה באידילסון 10 פצחתי במסע לתיקון, ואכלתי שתי ארוחות בוקר נעימות למדיי. האחת בקפה מיא בנווה צדק, שהתגלה כבית קפה חביב, שכונתי וידידותי. המלצריות היו ממש מקסימות וחברותיות, ממש האנטיתזה לאידלסון. הקטע של ארוחת הבוקר שלהם הוא שבנוסף לביצים/סלט/לחם הסטנדרטים מקבלים גם שלושה מאזטים, שמשתנים כל יום. מקבלים גם מיצים סחוטים שווים (תפוחים ג'ינג'ר למשל) והאווירה הנווה-צדקית מקסימה.

אחרי ארוחת הבוקר טיילתי בשכונה עם אפרת (ומזל שהיא הייתה שם, כי עוד לא הייתה פעם אחת שטיילתי בנווה צדק בלי לטעות בדרך במשך שעה, מה שקרוי אצלי "תסמונת ירושלים"), והאמת שהתפעלתי מאוד. כאלה בניינים יפים וצבעוניים. איזה כיף.

חווית ארוחת הבוקר הנעימה השנייה הייתה, במפתיע, בלחם ארז, בסניף של בן יהודה/גורדון. ארוחה עשויה טוב, ויש להם גם את ארוחת הבריאות הכי שווה שנתקלתי בה: אומלט מהלבן של הביצה בלבד וקישואים. היה טעים.

בקרוב בסשן ארוחות הבוקר: מזרין, שמלבד ההמלצות הרבות שהמקום זכה לו בפוסט בעניין, גם ידידי עופר הבשלן מנסה לתקן את המוניטין שלו והמליץ עליו. אז אני עוד אגיע לשם. (כן, החיים קשים וכו).

התמכרתי, באורח מפתיע, למזון מהיר. אנטריקוט ברול, אם לדייק. זה של רשת "קרנף", עם אבוקדו, סלט עגבניות ואחד הרטבים פשוט מעולה בעיני. אין לי מושג איך התאהבתי בכזה אוכל של בנים, אבל נו.

כשאחינו הקטן חזר מלוס אנג'לס אספתי אותו משדה התעופה (בכל זאת, צריך להגיד תודה על האוטו שהוא השאיר לי), לא יכולתי שלא להבחין בקטע מוזר באולם הממתינים: מסומן בדיוק איפה מותר לעמוד, ואנשים פשוט לא שמים על זה. מילא ילדים, אבל אנשים מבוגרים.

איכשהו אני מקשרת את זה ישירות לאי כיבוד חוק. נכון, זה לא ממש פשע, אבל עדיין, למה להתעלם בכזו נון שלנטיות מבקשה מפורשת? מה גורם להם לחשוב שזו המלצה בלבד, ושהם יכולים לעמוד שם, לחסום את האנשים שיוצאים, רק כי הם רוצים לחכות לקרוביהם הנוחתים דווקא שם? ווט דה פאק?

אבל באמת שלא התכוונתי לסיים בעצבים. אז נסיים בפינת תרבות: הגיע אליי עותק של "מארלי ואני" ששלחה לי רווטול באמצעות חברה (ואני רוצה לקרוא אותו בגלל המלצתו של צ'), אמור להגיע אליי עותק של "מות אכילס", הרביעי בסדרה של אקונין (שאמור להגיע בעזרתו האדיבה מאוד של יגאל), ולקינוח אני צופה באושר ב"בטלסטאר גלקטיקה". אפולו הזה כה שווה שאין בכלל מה לדבר.