עדי בעולם

כשהייתי בת 23 וחצי עברתי לגור פעם ראשונה עם חבר. זה היה החבר הרציני הראשון שלי, וזו היתה הדירה הראשונה שהיא רק שלי, בלי שותפים שאוכלים לי את המנגו היחיד במקרר או תופסים את השירותים ברגעים קריטים. חוץ מזה, הייתי מאוהבת כמו ילדה, ופיתחתי יצר קינון, חולמת על הבית קטן בערבה שאני אעשה לנו, עם הווילונות שאני אבחר בקפידה והחרסינות המצוחצחות. המציאות היתה טיפה שונה, שנינו היינו סטודנטים עניים, אז שכרנו דירה בלי מזגן, בלי רהיטים חוץ מהפוטון שהיה לנו, וגם בלי יותר מדיי חרסינה לצחצח. אבל בעינינו, הדירה הקטנה, החמה מדיי והריקה הזו ליד שיינקין היתה הארמון המושלם.

כיוון שלא היה לי כסף לקנות רהיטים, העברתי את יצר הקינון שלי למטבח. זו בעצם היתה התקופה שהתחלתי לבשל, ולא היתה גאה ממני בכמויות האוכל הביתי שאכלנו. זו היתה התקופה שהתחלתי לכבוש מלפפונים. האמת, כבשתי כל ירק שמצאתי (ליום השנה שלנו הוא קנה לי את הספר של שרי אנסקי, זה שמלמד איך לכבוש כל ירק, ואני עברתי עמוד עמוד), אבל מלפפונים נשארה האהבה הגדולה שלי.

אני מתה על מלפפונים חמוצים תוצרת בית, ורק כאלה. פה כמובן אין שום דבר כזה, בגלל שהחמוצים היחידים שהשבדים אוכלים זה מן רכיכות בחומץ, שום דבר מדיף ניחוחות שום כמו אלה שהסבתות שלי עושות. בד"כ, כל פעם שאני בישראל, אני אוכלת אצלן כאלה, ואם לא אצלן, אז יש מקום אחד בבוגרשוב, שעושה חומוס מעולה ומגיש ליד זה מלפפונים חמוצים ביתיים שרק בשבילם שווה ללכת (למרות שהחומוס ראוי ביותר גם כן).

הייתי עושה מלפפונים כאלה בעצמי כאן, אבל יש בעיה רצינית: המלפפונים כאן לא נועדו לכבישה. הם ענקיים, ובד"כ גם חסרי טעם קצת. העניין הוא, שבביקור האחרון בארץ לא יצא לי לבקר בביתה של אף סבתא, עם החתונה והעניינים מסביב, מה שאומר שהחוסר במלפפונים כאלה רק גבר. אז לא היתה שמחה ממני כשאתמול, בשיטוט מקרי בסופר, נתקלתי במלפפונים שנועדו לכבישה. ישר קניתי אותם, וגם שום ושמיר, כולי זוממת על מלפפונים כבושים מעשה בית.

אז במקרה הכינותי תמונות מראש: הנה זה ממראה ממעוף הציפור, לפני שהוספתי את המים, והצנצנות על החלון. (לא, אין לי צנצנות מיוחדות לכבישה. לא קראתם את הפוסט? אין מה לכבוש פה).

רק בעיה אחת קטנה: אין פה שמש שתתחיל את הכבישה. אבל אני טומנת ראשי בחול ובטוחה שיהיה בסדר.

וביום הרביעי והאחרון לביקור גילה בצפון הרחוק, עשינו קניות. ראשית, לזכותינו ייאמר, בעצם, בעיקר לזכות גילה, כי אם זה היה תלוי בי היינו מבלות בחנויות את כל הימים, שדווקא הקדשנו את רוב הזמן לחוויות תרבותיות. החל ממוזיאונים וכלה בשיט בין האיים וטיול בין האירועים ברחובות.

ובין המוזיאונים היה גם מוזיאון ואזה, שם יש איזו אונייה עתיקה שטבעה, הוצאה שלמה מהמים ושמו אותה במוזיאון. במוזיאון הזה קרו לנו המון שטויות. נתחיל בזה שבכלל התלבטנו אם ללכת. כלומר, זה מוזיאון שאמור להיות אחת האטרקציות הראשיות של שטוקהולם, אבל רבאק, את מי מעניין אונייה טבועה? אז אני, על אף שלוש שנותיי בשבדיה, לא טרחתי מעולם ללכת לשם, ולגילה אמרתי ש"יש איזה מוזיאון.. לא חייבים". אז הגענו לשם רבע שעה לפני הסגירה, באמת לא מצפות הרבה. נכנסנו, פערנו פה של "וואו", וצווחנו: "איך השארנו לזה רק רבע שעה?" שיט.

במוזיאון הזה היה לי רגע של סתימות מוחלטת. את הסיפור של האונייה הזו כבר קראתי מלא פעמים, ומעולם לא טרחתי לתייק את הפרטים בזכרוני. ובגלל זה לא זכרתי, למשל, אם מתו בטביעה שלה אנשים. למעשה, חשבתי שלא, כי זה הרי קרה מאה מטר בערך מול הרציף בשטוקהולם. אז אמרתי לגילה "מעניין אם מתו אנשים באסון הזה. נראה לי שלא". גילה נעצה בי מבט מוזר, ואמרה "דווקא כן". "איך את יודעת?" התעניינתי. אז היא הצביעה על ארונות התצוגה שהלכנו לידם בשתי הדקות האחרונות, כולם מציגים שלדים של קורבנות הטביעה, אופס. איך לא שמתי לב. האמת, העיוורות שגיליתי הכניסה אותנו לכזה אמוק של צחוק, שבזבזנו חמש דקות יקרות על צחוק ונסיונות לנשום.

אבל רגע, התחלתי בכלל לספר על היום הרביעי. אז ביום הרביעי עשינו קניות. ראשית הלכנו לחנויות של דברי תינוקות וכאלה, כי במשפחה של גילה הולכים להיות שלושה נכדים חדשים בפרק זמן של כמה חודשים. ואחרי זה הלכנו לחנויות בגדים. ואחרי זה הלכנו לחנויות כלי בית. נעליים לא, כי פשוט אין פה נעליים נורמליות. השבדים פשוט מתמחים בנעליים מכוערות, אין הסבר אחר. בסוף היום היינו עמוסות בשקיות, וזה היה הזמן לחזור הביתה, לפרוק המטען, ולמהר למסעדה.

או, המסעדה. זו המסעדה שאני הכי אוהבת בשטוקהולם. היא מגישה אוכל שבדי, כלומר הרבה מאכלי ים, עם טוויסט צרפתי, כלומר עם תבלינים הרבה יותר מוצלחים מאלה השבדים, ויש גם בשר, שכן אחרת הבנזוג לא היה מוצא מה לאכול שם. חוץ מזה האווירה מקסימה, חמים וביתי, השירות טוב, ואפילו המחירים לא יותר יקרים מהממוצע השטוקהולמי (שהוא מאוד יקר, אבל אין מה לעשות). ובביקור הזה גילינו עוד משהו חשוב: המסעדה הזו נמצאת במרחק חמש דקות הליכה מהדירה שהבנזוג ואני נעבור אליה בסוף הקיץ. יייפפפי.

ומה הזמנו? גילה ואני פתחנו בשרצים. אני אכלתי את מה שאני תמיד לוקחת שם, שזה מתחיל להיות קצת אובססיבי: מנה של צדפות ביין לבן ושום. גילה לקחה את המנה השנייה שאני תמיד לוקחת שם: שרימפס בשום וזעפרן. שתינו הזמנו חצי מנה (אפשר לבחור אם רוצים את זה כמנה עיקרית או ראשונה), ועדיין הגיעה כמות מכובדת מאוד של שרצים בכל צלחת, יותר ממה שמסעדות תל אביביות מכנות "מנה שלמה". הצדפות הגיעו עם קערית צ'יפס עבה וקראנצ'י, ומיונז, כמובן. יאממ. הבנזוג נעץ בצלחות שלנו מבט של "איכס", והסתפק בלחם עם פסטו וחמאה והצ'יפס שלי. במקרה הכינותי תמונה מראש, שתופסת אותנו אחרי שכבר אכלנו חצי מהמנה (אפשר לראות לפי קעריות הקליפות). ולמה היא חתוכה? בשל מחשוף שאין שום סיכוי שאני אשים בבלוג. ~אייקון מסמיק בחינניות~.

מנה עיקרית היתה ככה: אני לקחתי סלמון בטימין ורוזמרין, עם אספרגוסים וויניגרט לימון. גילה לקחה פילה טלה עם תפוחי אדמה, אורוגולה, לחמניית שום זעירה עם גבינת עיזים ואיזה רוטב שאני לא זוכרת. הבנזוג לקח ריזוטו עם ארטישוק, תרד, פטריות פורטבלו, פלפלים קלויים וקרם פרמזן. היה מעולה. אחרי זה כבר תפחנו למדיי, וטפחנו על כרסינו בחיבה. רק שזה לא עצר אותנו מלקחת קינוח. גילה לקחה קרם ברולה בטעם לינגון ברי, שזה סוג של גרגר יער שאין לי צל של מושג איך לתרגם, אני רק יכולה לספר שזה מאוד סקנדינבי. הבנזוג ואני לקחנו משהו שוקולדי, כמובן.

אחרי זה כבר התגלגלנו הביתה. למחרת כבר קמנו בבוקר לטיסה לישראל (והצלחנו לפספס את הסאבווי, ואחרי זה לפספס את האוטובוס לשדה, ובסוף לקחנו מונית, שבשבדיה זה עולה כמו לשכור אוטו. נו טוב, העיקר שלטיסה הגענו בזמן). נפנוף אחרון לשלום, וזה היה סופו של ביקור מוצלח.

מסתבר שיש פה "טעם העיר", ממש ממש באותו עיקרון שיש בתל אביב, רק מוצלח יותר.

כך זה קרה: הלכנו גילה ואני באיזור שבתירגום מילולי נקרא "גן העצים של המלך". כבר מרחוק ראינו דוכנים, אבל מקרוב התברר שאלו דוכנים של מסעדות מפורסמות משטוקהולם, ביניהן שכאלה שתיכננתי לאכול שם. כולן מציעות מנות במשהו כמו עשרים-שלושים שקל. והשוס - מדובר במנות ממש גדולות, יותר מאלה של "טעם העיר".

מייד התיישבנו ללאנץ'. במסעדה של אוכל שבדי קלאסי לקחנו מנת סלמון ותפוחי אדמה ברוטב קיצי (שמנת חמוצה, מיונז וחרדל). מנה לא קטנה, עשרים וחמש שקל. מייד אחרי זה עברנו למסעדה יוונית, צלחת של חמש עשרה קלמרי מטוגנים לצד צזיקי, עשרים וחמש שקל. ליד זה היתה מסעדה אתיופית. הגיעה הזמן לטעום אוכל אתיופי, לא? לקחנו מנת קינשה, שזה בורגול עם פלפל צ'ילי ובצל סגול, לצד האינג'ירה (לחם רך חמצמץ) הבלתי נמנעת. לקינוח לקחנו "חלום של תותים" כוס תותים בשמנת וליים. הו מיי גוד, זה היה מצוין.

והבשורה המשמחת בעיקר: אין כמעט תור, יש המון שולחנות מסודרים והמון פחים לזרוק דברים, אין מוסיקה רועשת מדיי, המנות גדולות, והכי חביב - כנראה שזה יפעל כל השבוע, וזה גם בשעות היום. נראה לי שהתגברו פה על כל המגרעות של הגירסה הישראלית, לא?

אם אתם רעבים, ואם אתם לא אוכלים חמץ בפסח, אולי לא כדאי שתקראו את הפוסט הבא.

אתמול בערב היינו הבנזוג ואני בארוחת ערב אצל שרה האיטלקייה והחבר שלה. הבנזוג, שבתיזמון מופלא חלה בדיוק לפני המסיבה הליטאית, החלים דרך נס מייד כששמע על הארוחה האיטלקית. ולא רק זה, הוא אפילו לבש חולצה עם כפתורים בלי שאמרתי לו, שזה פעם ראשונה שאני רואה. נו, בכל זאת, הוא מגשים את חלומו לאכול ארוחה שאיטלקייה אמיתית עמדה והכינה בשבילו.

שרה והחבר שלה גרים על אי קטנטנן ועמוס בניינים. הבניין שלהם הכי גבוה, מה שמקנה להם נוף מהמהם של מאה שמונים מעלות על שני כיווני אוויר של שטוקהולם, כולל מרפסת שצופה אל האופק. נחמד, אמר הבנזוג בקינאה, בעיקר בגלל שהנוף בדירה שלנו מגיע ישירות מדירת השכן. החבר של שרה הוא כלכלן חובב פנג שווי, והדירה, אם כן, זורמת להפליא, מרוהטת בדברים בהירים, ומאוד נעימה. את ההרגשה הנינוחה השלימה מוסיקה ספרדית ואיטלקית, ומרטיני רוסו ביד. נעים.

הבאנו איתנו לארוחה בקבוק קיאנטי, אבל שרה מתברר שמרה לארוחה יין מיוחד - כשהיא עברה לשבדיה, היא פשוט נהגה באוטו שלה מאיטליה לשבדיה, ובבגאז' היו איתה שני ארגזי יין איטלקי מהסוג שהיא הכי אוהבת. למנה הראשונה שתינו אם כן יין ברברסקו, שזה, הסבירה לנו שרה, ממש מאותו מחוז כמו בארולו! הבנזוג ואני הנהנו בחוסר ידע מוחלט, אבל בהחלט אהבנו את היין.

ומה היה באוכל? מנה ראשונה אנטי פסטי: פרוסות חצילים עם עגבניות ומוצרלה בתנור (כלומר בעצם, פיצה על חציל), שהיו טעימים. לצד זה - נקניק פרשוטו מגולגל סביב גבינת ריקוטה שהוקצפה עם חלבונים של ביצים. מעולה! הפרשוטו הוגש עם נתחי אבוקדו מתובלים, שזה שילוב מצוין, מתברר.

אחרי זה היתה מנת ביניים - שרה הסבירה שבאיטליה הפסטה היא לא המנה העיקרית, אלא מנת ביניים בין המנה הראשונה והעיקרית. מנת הביניים היתה איפה לזניה. לזניה כמו שצריך. בלי כל מיני קשקושים. לזניה עם בשר, עגבניות ורוטב בשמל. יאממ יאממ. "זו הלזניה הכי טעימה שאכלתי אי פעם", אמר הבנזוג, וזכה למבט פולני נעלב ממני.

לקראת המנה העיקרית קם החבר של שרה והלך להביא בקבוק יין חדש. כשחזר תקעה בו שרה מבט כועס ואמרה לו "נו באמת, זה יין לעגל?" והוסיפה עלבון עסיסי באיטלקית לחוסר חוש הטעם של השבדים. החבר שלה בלע את העלבון בענווה, ושלושתנו, חבורת פרימיטיביים חסרי הבנה במזון ראוי, ישבנו וחיכינו לשרה, שחזרה מהמטבח עם המנה העיקרית ועם יין ראוי. המנה עצמה: פרוסות עגל דקות עם גבינה ופרשוטו מעליהן. זה הוגש עם עגבניות בבזיליקום ושמן זית. הבנזוג מיצמץ בשפתיים, ואני מודה שהפולניות החילה להשתלט עליי: הוא קצת נראה נהנה מדיי. ומה הבישול שלי? עז?

לקראת הקינוח כבר הייתי נכונה לחנוק את הבנזוג. שרה עשתה טירמיסו. אני מודה, הטירמיסו הכי טוב שטעמתי בימי חיי, כולל זה של אורנה ואלה. אבל הבנזוג היה על סף לנטוש אותי ולהתחנן לפני שרה שתעבור לזרועותיו הלבנבנות. נו באמת. התחשק לי להוריד לו בקבוק על הראש (ליקר אגסים איטלקי, שהוגש יחד עם הטירמיסו. מעולה).

אחרי זה התגלגלנו הביתה. היה אוכל פשוט מעולה. "את טבחית מצויינת", החמיא הבנזוג לשרה בסוף הערב, והיא ענתה בצניעות "סי, סי". הבנזוג כבר עמד להחמיא גם לתמונות שתלויות על הקיר (היא ציירה בעצמה) ולחוש האופנה המדוייק שלה (מדובר בבחורה עם הכי הרבה סטייל שפגשתי בחיי. לא משנה מה אני אלבש, לידה אני מרגישה כמו אווזה חסרת אלגנטיות), כשרמזתי לו שאם הוא מוציא עוד מילה טובה אחת אני מקיזה ממנו דם נוצרי לבישולים של פסח. הלכנו הביתה סמי שיכורים, אבל מרוצים.