עדי בעולם

וואו.

הטיסה הייתה קצת מייגעת. לצאת בחמש בבוקר לפרנקפורט ואז לחכות ארבע שעות למטוס לקליפורניה. הייתי קרועה, נרדמתי בשדה בפרנקפורט.  אחרי שעה התעוררתי ומצאתי את עצמי יושבת בלב חבורת גברים עוטי מלבושים וזקנים א-לה-טאליבן. אופס. מייד פיניתי את עצמי להתאוששות בחנות המגזינים (תמונות משפחתיות חדשות של בראד ואנג'לינה!!!! איזה מהממת הילדה!!).

הטיסה לקליפורניה הייתה מעייפת משהו. נרדמתי לשעתיים, רק בשביל להתעורר ולגלות בזעזוע שעוד לא עברנו חצי טיסה. אאאאה, מה עושים מכאן? צפיתי בשני סרטים ("ליטל מיס סאנשיין" - מעולה, ונראה לי שעוד ייצא לי פוסט עלק אינטלקטואלי עליו, ו-"אינוינסינבל", סרט פוטבול עם מארק וולברג, שהיה בידור חביב לכל המשפחה). התלבטתי אם להוציא את הספר בעברית, כיוון שלידי ישב טורקי צעיר. כשהוא הזמין יין הבנתי שדתי הוא לא, ושלפתי את הספר. קראתי את אחד מהספרים שנתנה לי גילה ("המוות והפינגווין", מאת אנדרי קורקוב. גם עליו עוד יגיע פוסט).

נחיתה. "שימו לב", אמר הטייס, "המזוודות שלכם ייצאו בטרמינל אחר מזה שנחתנו בו". אחרי 24 שעות של שינה טרופה ושלוש יבשות אין סיכוי שאני אוכל לעקוב אחרי מספרי טרמינלים. מובן שטעיתי במקום, ואיזה מזל שטעיתי, כי עוז וקרן לא ידעו איפה אני אצא, אז חיכו לי בטרמינל שיצאתי ממנו. כך שנפגשנו בפוקס, והלכנו לאסוף ביחד את המזוודה מהטרמינל הנכון. איזה כיף לפגוש אותם.

 לוס אנג'לס כיפית. קצת יותר מ-24 שעות ומרגיש כאילו תמיד הייתי כאן. פגשתי המון אנשים (פרט לעוז וקרן והמשפחה, פגשתי גם את מיכליקה. אין מה לומר, היא לא הגזימה, הילדים מהממים. היא הדאיגה אותי מאוד כשדיווחה שהסייל בגאפ ובננה נפתח כבר לפני הכריסמס וכמעט לא נשאר כלום. הו לא). אכלתי בצ'יז קייק פקטורי עם הדוד שלי, אכלתי בתאילנדית וגאן (מגישים אורז מלא בלי שאפילו מבקשים. איזה כיף). הייתי בקניון ענק ואני עוד אחזור לקנות את החולצה ההיא בהוליסטר שרק בגלל התור הענק לקופה לא קניתי. היום בתיכנון: מוזיאון גטי לאמנות (אמורה להיות תערוכת צילום, וויהי!!), וגם כמה מסעדות ואירועים חברתיים.

לסיכום: אוכל מצוין, מקומות יפים, חברה  משובחת. קשה קשה.

וקניתי מצלמה חדשה.

נכנסת למונית. הנהג מדברת בדיבורית עם מישהי. מתעלמת מהשיחה ושוקעת במחשבותיי.

הנהג מסיים השיחה, מסתובב אליי: נחשי מי זו היתה?

אני ~משדרת גלי מוח "אני לא בעניין של שיחה עכשיו"~: אין לי מושג

הנהג: הבת שלי. נחשי איפה היא גרה?

אני ~משדרת גלי מוח "שתוק ועכשיו"~: אין לי מושג

הנהג: בקונטיקט, ליד האוניברסיטה שם

אני ~נכנעת~: היא לומדת שם?

הנהג: מה פתאום לומדת, היא נשואה.

נוסעת במונית אחרת. הנהג פותח מוסיקה יוונית.

הנהג: זה רק טבעי שאם את נוסעת עם מוניות של "בלפור" תשמעי מוסיקה יוונית.

אני (בקול של חננה מתלהבת): למה, ללורד בלפור היה קשר מיוחד ליוון?

הנהג (שולח בי מבט של "מאיפה נפלה עליי האהבלה הזו"): זה ידוע שבתחנת בלפור יש הרבה נהגים ממוצא יווני.

~צלילי בוזוקי~

יישרתי את השטיח החדש ושאלתי את אבא שלי: "נו, מה אתה אומר על העיצוב"?

אבא: הממ, ובכן, זה מאוד שבדי.

כל דירותיי בתל אביב התאפיינו בקירות צבעוניים (בעיקר צהוב-לימון ואפרסק) ובססגוניות, הרבה כריות ומנורות צבעוניות.

כשעברתי לשבדיה התחננתי בפני השבדי לצבוע איזה קיר במשהו שהוא לא לבן. השבדי נחרד מהרעיון. בלית ברירה נותרתי עם דירה לבנה.

עכשיו, כשיש לי דירה משלי, לא רק שכל הקירות הלבנים, אז גם כל הרהיטים הם עץ/ריפוד בהיר. והשטיחים לבנים. בקיצור, עיצבתי דירה שבדית מושלמת. תהליך הפיכתי לדג קר שאינו מסתדר בארץ האזייאתית הושלם.

למדתי משהו חשוב: אין כמו יום בעבודה עם חברות טובות בשביל לעודד מצב רוח (כן גילה ואיריס, השורה הזו מיועדת אליכן).

קצת פירגון לאחי:

האחיין המתוק בעולם.

לו היו לי חמישים מיליון דולר הייתי:

קונה בית יחסית מבודד.

בבית הייתי מגדלת את ילדיי, שכן אם ביטחוני הכלכלי היה מובטח לא הייתי מהססת לעשות ילדים לבד.

נותנת כסף לקרוביי, כזה שיבטיח להם חיים ברווחה לשארית חייהם.

תורמת ל: ילדים במצוקה ולנשים במצוקה. ולמעוטי יכולת שרוצים ללמוד. ולעידוד הקריאה אצל ילדים. ולעוד המון דברים.

מרשה לעצמי לעסוק רק בכתיבה, בלי לחשוב על הפרנסה המיידית.

אכלתי ארוחת ערב אצל איריס חברתי ובעלה. המנה העיקרית היתה דג דניס אפוי עם שיני שום בתוכו ופטוצ'יני. היה מצוין. לשולחן ישבו גם שני הילדים. אבל רק הילדה בת ה-32 ביקשה מאיריס שתחתוך לה את הראש של הדג כי הוא מסתכל עליה.

גם השבוע עוד לא חוברתי לאינטרנט, הפעם באשמתי. הדירה כבר מחוברת, אבל הלפ טופ שלקחתי מההורים עתיק מדיי בשביל להתחבר לADSL. נו, בשבוע הבא אמור להגיע המשלוח שלי משבדיה ועימו גם לפטופי שאמנם בקושי עובד (מעולם לא התאושש מתקרית התה הירוק. בריא, אבל לא למחשב) אבל לפחות יכול להתחבר לADSL. ועד אז, שוב, מי שלא עניתי למיילו/הגבתי בבלוגו - עימכם הסליחה.

יום העצמאות הביא עליי שני אירועים, אחד אתמול בערב, והשני עוד כמה שעות. שני אירועים זה כבר סיבה להשקיע במראה. מאז עברתי לצפון הלא מפותח הפכתי מנערה תל אביבית מטופחת ציפורניים לאיכרה קזאחסטנית מגודלת גבות ושחורים. איכשהו, תרבות הטיפוח שהתרגלתי אליה בתל אביב, שכללה כמה וכמה נשות מקצוע, לא קיימת פה. לא נפוצה כאן תרבות טיפוח המראה החיצוני, ואני לא בהכרח אומרת את זה לרעת שבדיה, הם מאוד בעד יופי טבעי, ובמקרה שלהן, בלונדיניות טבעיות ותמירות שכמוהן, לפעמים זה בהחלט מספיק.

רק שאני נראית כמו פליטה צ'צ'נית. ואתמול, בעודי מהרהרת מה אלבש למסיבה בערב, גמלה בי ההחלטה להחזיר עטרה ליושנה, ולעשות פן. זו החלטה שהתקבלה ברגשות מעורבים: עוד זכורה לי טראומת הפן מערב החתונה של פורד, בה נכנסתי ישרת שיער למספרה ויצאתי ממנה פוקסי בראון. עכשיו החלטתי להיזהר. בחרתי מספרה חדשה שנראתה מבטיח, ונכנסתי.

אני מודה שעוד שקלתי לברוח כשהספרית שאלה אותי אם אני רוצה פן עם חפיפה או בלי. מה זאת אומרת בלי? תהיתי, והספרית הסבירה שמרטיבים את השיער ומייבשים. בלעתי רוק ואמרתי שעם, תודה. לא ברחתי גם כשציפורניה הארוכות של הספרית הסתבכו לי בשיער בחפיפה ומשכו אותו, לא כשהיא הקפיאה את קרקפתי במי קרח וכשביקשתי שינוי היא גרמה לי כוויה מדרגה ראשונה עם מים רותחים. גם שתקתי עת היא סירקה אותי אחרי החפיפה ובמקום לפתור קשרים בדרך השבדית של ללכת מסביב, היא נקטה בטקטיקה הים תיכונית והתעקשה לסרק הלאה, תוך שהיא תולשת לי את רוב הרעמה.

שתקתי עד שהיא שאלה איך אני רוצה את הפן. "ישר", אמרתי. "אולי קצת גלים"? היא הציעה. הצטמררתי קצת להיזכר מה קרה בפעם האחרונה שהסכמתי לקצת גלים, ואמרתי: "לא, ישר". "אולי קצת נפח?" היא ניסתה שנית. "ישר!" צווחתי, "טבעי".

אז יצאתי מהמספרה חלקת שיער במראה טבעי. בדיוק כמו שנכנסתי אליה. בלי שום שינוי ניכר לעין.

רק עם פחות 120 שקל.

מה כבר רציתי, קצת זוהר בשיער? נו, הספריי הזה שמבריק את השיער? זה מה שביקשתי. לא היה להם. רק משהו מייצב. מאוד מייצב. השיער לא זז מילמיטר גם ברוח העזה שהיתה כשיצאתי מהמספרה.

לפני כמה ימים הלכתי לרופאה, איזה עניין שדורש אנטיביוטיקה. האנטיביוטיקה שקיבלתי לא נשמעה מוכרת. אז בדקתי אותה בלקסיקון התרופות של וויינט. הכל התאים, זו אכן האנטיביוטיקה לשימוש הנכון. רק המשפט האחרון בהגדרה גרם לי הלם קל: "בישראל משתמשים בתרופה זו אך ורק ברפואה וטרינרית". כמעט נפלתי מהכיסא. החברות שלי ששמעו על זה התעלפו מצחוק. אז עכשיו אני בעניינים של תחליפים טבעיים לאנטיביוטיקה. אוף.

יש לי חברה טובה שגם לה קוראים עדי (ויש לה גם שם משפחה דומה לשלי, וגדלנו באותה עיר, למדנו באותו תיכון, ועבדנו ביחד באותו מקום עבודה, עד שאני עברתי לכאן והיא התקדמה הלאה). בעוד שבועיים היא מתחתנת. הפסדתי כבר כל כך הרבה חתונות של חברים טובים (יניב, הנה עוד התנצלות). לא בא לי יותר להפסיד חתונות.

אז אני מגיעה לארץ. עוד שבוע וחצי. לארבעה ימים מאוד מאוד אינטנסיבים. (שיכללו כמובן קוסמטיקאית ומספרה, ורק לאחר מכן ייפתחו חגיגת הפגישות הרשמיות).

וישירות מעיר המלאכים הנוצצת, מושמוש מבקש לאחל לכולם יום עצמאות שמח, ומוכן להציע את עזרתו למכבי בשנה הבאה.

לא צריך להכביר מילים, גם ככה אין לי זמן לכתוב והעייפות שולטת (יום עבודה ארוך + יום ניקיונות ארוך לכבוד בוא החותנת עבר על כוחותינו), קבלו את הכלב הכי יפה בעולם עושה מחווה לגויים.

(ואה, מחר אני מסיימת לעבוד ופוגשת מייד את אמא שלו, לקחת אותה לדירה שלנו לסופ"ש. הבנזוג, באורח מפתיע, בדיוק חולה. נחשו מי צריכה לשעשע את אמא שלו לבדה. ועוד בשבדית!).