אני יודעת, אני יודעת, עוד קצת כריסמס ואתם מקיאים. גם אני, האמת, הגעתי לשלב של עוד פעם אני שומעת "ג'ינגל בלס" ואני צורחת.
נשארו רק עוד כמה דברים של כריסמס שעשיתי ועוד לא סיפרתי. אפיית עוגיות זעפרן, הנקראות לוסיקאטר (בתרגום מאוד חופשי - "החתולים של לוסיה").
פיסול במרציפן:
(נזכרתי לצלם אחרי שכבר אכלתי חצי. אופס).
תה כריסמס אצל חברתי הליטאית אגנה:
(משמאל: עוגת כריסמס ליטאית. אין מצב שאני יכולה לחזור על שמה, המילים בליטאית תמיד נורא מסובכות. אמרתי לאגנה מראש: "אם לא קוראים לעוגה הזו 'שאראס', אל תטרחי לומר לי").
אחרי ההכרזה על פרס נובל לאיש שהמציא את החימום ברצפה של חדר האמבטיה, אני רוצה לתקן ולומר שהוא צריך לחלוק את הפרס עם האיש שהמציא את החימום במושבים של המכונית. (כן אבא, אני יודעת, הוא היה איטלקי וקראו לו קרלו בטוסיק).
אם כי לא כל כך קר. כבר כמה ימים שפלוס חמש מעלות, שזה ממש קור של ירושלים. (לא שיש לי מושג מה זה קור של ירושלים, אבל יעל אמרה, והיא יודעת). בימים הקרובים, לעומת זאת, צפויות הטמפרטורות לרדת, וגם אמור לרדת שלג.
הכריסמס עבר ועימו הגיע השיא, הנקודה החשובה ביותר של החג, הסיבה לשמחה האמיתית: הסייל שאחרי. ביום הראשון שאחרי החג נדחקתי עם עוד מאות סוסות בלונדיניות הגבוהות ממני בראש אל H&M ורבתי איתן על כל פיסת בד בערימות הענקיות של הבגדים. ואכן, הוכחתי כמו תמיד את כשרוני המיוחד: אחרי שעמדתי בתור לתאי ההלבשה, לקופות, לכל מקום אפשרי, יצאתי משם עם ארבעה פריטים (שני מכנסיים ושתי חולצות) - שאף לא אחד מהם היה במבצע. אין, זה כישרון מולד, לא מפספס אף פעם.
אז היום נסעתי לקניות באאוטלט השווה שמצפון לעיר, ואני שמחה לבשר שלפחות משם חזרתי עם פרטים ראויים בסייל: חולצה ואפודה מפיליפה ק (Filippa K) המעצבת השבדית שאני הכי אוהבת, שתיהן בכ-60% הנחה. יאי. חוץ מזה נרשמו בקניות נעלי ריצה (שיט, עכשיו אין תירוץ למה אני לא עושה ספורט), כאלה:
ובנוסף: דיסק האוסף של טורי איימוס, אחרי שנים שלא יצא לי לקנות דיסק, ועוד דיסק שכולל את השיר הכי מעולה שלה בעיני, ווינטר.
החבר של שרה האיטלקיה, דווקא בחור מקסים ואינטילגנט בדרך כלל: זה לא הפריע להורים שלך, שאת לא חוגגת איתם את הכריסמס? אני (בחיוך): תאמין לי, הם לא הרגישו בחסרוני ליד העץ החבר של שרה האיטלקיה: מה זאת אומרת? אני: אנחנו לא חוגגים כריסמס, זה לא חג שלנו. החבר של שרה האיטלקיה (בשוק): מה, אפילו לא עץ?
להיות בשבדיה שוב, אחרי שנים של מעברים בין מדינות ותהפוכות, מביא עימו גם חוויות מתקנות.
בכריסמס הראשון שלי בשבדיה, אי שם ב-2002, נלקחתי אל בית אחותו של השבדי. אחותו, יש לציין, היא אוהבת אדם ותומכת שוויון לכל בני האדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין. כלומר, היא רודפת שוויון כל עוד לא מביאים יהודיה למשפחה שלה עצמה. כשרק הוצגתי בפניה היא לבשה את ארשת פניה החביבה ביותר והצהירה שחשוב לה שנהיה חברות טובות. עד היום מפליא אותי איך לא פגע בה ברק בו ברגע.
מיום שהוצגתי לפניה ספגתי כמה וכמה הערות מעוררות מחלוקת. זכור לי היום שבו הגיעו היא ובן זוגה לארוחת ערב ראשונה בבית שלי ושל השבדי. כשהתיישבנו לשולחן, בעודי מגישה את האוכל, היא אמרה בטון פדגוגי: "את יודעת, אצלנו בשבדיה מקפידים על היגיינה כשמבשלים". "באמת?" עניתי, "טוב לדעת. בארוחה הבאה אני כבר אעשה את זה, אבל את זו בישלתי על הרצפה. בתיאבון!" (מאוחר יותר יטען השבדי שהיא לא התכוונה לרעה. טענתי שאני לא מבינה איך אפשר להתכוון לטובה עם הערה כזו. לא הצלחנו להסכים).
כשהתקרבו החגים שמעתי ממנה כמה וכמה הערות על כמה חשוב שאלמד את החגים "שלהם". וכך, יום אחד, הוזמנו השבדי ואני לערב תחרות בניית בתי ג'ינג'ר. מדובר במסורת שבדית, ואני מניחה שגם אירופית וצפון אמריקאית. משרטטים צורה של בית וקירות, לוקחים בצק של עוגיות ג'ינג'ר (ג'ינג'רברד), חותכים אותו לצורת קירות, אופים אותם, ואז מדביקים באמצעות סוכר מומס. אחרי זה מעטרים בעזרת אבקת סוכר מעורבבת בחלבון וסוכריות צבעוניות.
אחותו של השבדי, גיליתי מאוחר יותר, היא אמנית בניית בתים כאלה, אחרי שנים של אימון. אני, לעומת זאת, לא שמעתי על זה מעולם עד היום שבו הוזמנתי לתחרות. אמרתי לה את זה בטלפון, והיא אמרה: "מצוין, ככה תלמדי".
ביום התחרות הגענו לביתה של האחות. התברר שכל מי שהגיע ממוין לקבוצה לפי הרמה שלו. כל קבוצה יושבת בחדר נפרד ואמורה לבנות בית מהבצק, וכשכולם יסיימו תיערך תצוגה ויקבעו מי המנצח. המנצח, הבנתי רק מאוחר יותר, היא כמובן אחותו של השבדי. כדי שלא יהיה טעויות בעניין, מוינו הקבוצות לחלשים, בינוניים ולקבוצה של אחותו, הטובים. שזה באמת מיון קצת מוזר אם זו אמורה להיות תחרות שקולה.
אז כשנכנסנו שאלה אותי האחות "בנית פעם בית מבצק?" "לא", עניתי, "אבל בניתי טיסן ממצות". סרקסטיות מבוזבזת, רוב השבדים לא יודעים בכלל מה זה מצות. בשל חוסר ניסיוני נשלחתי מייד אל קבוצת הכושלים.
קבוצת הכושלים ישבה בסלון. כשנכנסתי גיליתי עוד משהו: לא רק שמדובר בחבורת שבדים שלא בנו מעולם בית ג'ינג'ר או שבנו אך נכשלו באופן נחרץ, אלא שמדובר בחבורה של אנשים כל כך כושלים שהם גם לא יודעים אנגלית, עניין נדיר בין שבדים מהדור הזה. כיוון שהייתי בתקופה ההיא רק אחרי חודש קורס שבדית, לא ממש היה לי איך לתקשר איתם. ערב שלם ביליתי בפיסול עצמאי בבצק. הקבוצה הכושלת בינתיים בנתה פירמידה מהבצק (הם לא הצליחו לתכנן בית). מדי פעם ברחתי אל חדר העבודה, שם ישבה קבוצת הבינוניים, אליה מוין השבדי, וגיליתי שהם עסוקים מאוד בבנית הבית שלהם, כשהשבדי הוא המהנדס הראשי.
כשסוף סוף הגיע הערב הארוך לסיומו, נערכה התצוגה. הקבוצה של השבדי הציגה בית פשוט אך עומד יציב. הקבוצה של האחות הציגה טירה בת שלוש קומות, שני צריחים, מרפסת וחלונות צלופן. הפירמידה של הקבוצה שלי קרסה באמצע התצוגה.
שנים מאוחר יותר, כריסמס, אני שוב כאן. פורד סיפר לי על ערכה מוכנה לבניית בית ג'ינג'ר, הקירות כבר מוכנים, אין צורך לשרטט ולאפות, רק צריך להדביק ולקשט. נשמע לי כמו חוויה מתקנת. קניתי, הדבקתי, קישטתי. יצא חובבני להפליא, מרושל, סימני סוכר מרוחים על כל קיר וזווית, בטח לא עומד בתחרות עם המצודה שאחותו בנתה. אבל כמאמר הבימב, אני, בכל אופן, נהניתי.
את הימים האחרונים הקדשתי לחוויות חו"ל: כריסמס. הסתובבתי בין החנויות, אכלתי לחמניות זעפרן, שתיתי גלוג (יין מתובל שמוגש חם, בד"כ עם צימוקים ושקדים) וצילמתי.
החנות השווה מכולן היא הכלבו NK, שהקישוטים שלו שווים גם מבפנים וגם מבחוץ. מבפנים הם תולים כל שנה עץ ענק, שנתלה מהתקרה ונמשך לאורך ארבע קומות, כשהוא מרחף באוויר מעל קומת הקרקע. זה נראה ככה:
ומתחת לעץ, הס פן תעיר, יושב לו סנטה קלאוס לא כל כך שעיר. במשך רוב שעות היום יש לידו תור ארוך של זאטוטים בלונדינים למשעי עם הוריהם המצויידים במצלמות. יש גם ילדים שהם כבר לא זאטוטים, והם מגיעים עם רשימה ספציפית של מה שהם רוצים לומר לסנטה.
מחוץ לחנות יש לא פחות אטרקציות. הכלבו אן-קיי מפורסם בתצוגות הכריסמס שהוא עורך בחלונות הראווה שלו. לכל חלון נושא משלו, עם בובות שזזות, המון פרטים קטנים ומוזיקה תואמת. הילדים וההורים עוברים חלון חלון ובוחנים כל אחד בתשומת לב. (כל תמונה היא חלון אחר. מצטערת על איכות התמונות, בדיוק התחילה להיגמר הבטרייה של המצלמה ולכן לא היה לא אופציה לפלש ולא זמן לכוון כמו שצריך. רר).
משם עברתי לעיר העתיקה. בעיר העתיקה יש בכל כריסמס יריד מסורתי, עם קרונות עץ, שמוכרים דברים כמו גבינות ונקניקים מהצפון, ריבות ביתיות, גלוג, קישוטים בסגנון ישן לעץ וכאלה. בשלב הזה התחלתי ממש לקפוא. אני: ממש ממש קר. השבדי (בטון מופתע): לא יכול להיות שאת רצינית, זה בקושי מינוס חמש. אני מגלגלת עיניים (ומנקשת שיניים).
ועוד כמה נקודות:
- עם כל הכבוד לכל הפיזיקאים/כלכלנים/רופאים וכו, אין ספק שמגיע פרס נובל לאיש שהמציא את החימום ברצפה של חדר האמבטיה.
- בעקבות צפייה בהארי פוטר החמישי בדיוידי, אפשר לסכם: אף לא אחד מהסרטים של הסדרה שווה משהו בעיני. עם זאת אני מודה שקשה לנתק אותם מהספר, ואני תמיד צופה בהם כאילו היו המחזה לספר, מה שכמובן מביא לאכזבה. אני תוהה לעצמי אם כסרטים בפני עצמם, בלי שמכירים את הסיפור, הם שווים משהו.
- הרשיתי לעצמי להתרשם מהעובדה שמוסף הארץ ריאיין את הסופרת ההודית מנג'ו קפור ועל כן קניתי בשדה התעופה את ספרה, "בית". עלילות משפחה הודית מורחבת - כזו שהכלות של הבנים באות לגור איתם בבית ההורים, כך שנוצרת משפחה אחת המורכבת מכמה משפחות גרעיניות. היה מעניין אנתרופולוגית, אך גם מאכזב. די קריא, אבל לא יורד לעומק שום דמות יותר מדיי, והסוף בכלל מכעיס, לפחות בשביל אישה מודרנית. לחשוב שהתלבטתי בין הספר הזה ל"לוליטה" ובחרתי בזה. אוף.
- חברותיי הבינלאומיות מחזיקות כבר שנים אוסף מרשים של קישוטי עץ כריסמס. שלי נבנה רק בשנים האחרונות, מה שגרם לכל חברותיי לחייך בהתנשאות קלה, אך אל דאגה, מה שלא עשה הזמן - עשה המזומן. אז הנה שני אקזמפלרים:
כבר שכחתי כמה קר יכול להיות. כשארזתי הוצאתי מאחד הארגזים שלא פתחתי מאז שחזרתי לישראל את מעיל החורף השבדי שלי. הוא נראה לי פתאום כבד מדיי, ולשנייה חלף עליי התקף טמטום: חשבתי לעצמי שחבל לסחוב כזה מעיל עבה, שיהיה לי חם איתו, הרי בארץ שיא החורף ועוד לא לבשתי את מעיל הסתיו השבדי שלי. אז לשנייה החלטתי לא לקחת את המעיל הזה, כי אם כמה ג'קטים מגניבים הרבה יותר.
מזל, מזל שהתאפסתי על עצמי בזמן. כשיצאתי מהטרמינל בשטוקהולם זה נחת עליי בבום. תוך שתי דקות חשתי שאוזניי עומדות לנשור מקור. האף כנראה כבר נשר, כי איבדתי כל תחושה מכיוונו. ולחשוב שארזתי חצאית מיני, פחח.
שלוש בצהריים מעל שטוקהולם. שקיעה.
אם כבר לבוא בחורף לשבדיה, אז רק בכריסמס. יפה פה שכואב (בעיקר האוזניים כשעומדים בחוץ). כלומר, אני יודעת שזה חג של גויים ואילו אני יהודייה כשרה, לפחות גנטית. אני גם לא מתכחשת חלילה לחגינו שלנו, חנוכה למשל הוא אחד החגים האהובים עליי ביותר ואני בטוחה שכל אחת מאלפי הקלוריות תוצרת רולדין שדחסתי לעצמי הייתה מוצדקת. אבל כריסמס, הוו, הוא יפה.
כלומר, תחשבו על הדוכן הזה של רולדין בעזריאלי עם שלל הסופגניות המהממות עליו ועוד יותר שלל הישראלים הצובאים עליו, ועכשיו תסתכלו על הפינה הבאה, פינת קישוטי הכריסמס באחד הכולבואים הגדולים של שטוקהולם, אולנס.
איי רסט מיי קייס.
על הבוקר הראשון שלי בשטוקהולם החלטתי לעשות - זה בטוח יפתיע אתכם - קניות. כלומר, קודם פגשתי את חברתי הדר ללאנץ' (איזה מעולה שפתחו סניף של מקום המאפינס גם במרכז!) ומשם הלכתי לקניות. ומייד כשאחזור לארץ אעבוד שעות נוספות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
