עדי בעולם

דירה מחר. ויש לי שבע שעות לישון. אחרי שהלילה ישנתי אולי חמש. אני קמה בשבע בבוקר, בשבת! בשביל לסחוב ארגזים!

איזה מלאך דימה, שהתנדב לעזור לנו. (למען הצדק ייאמר שגם רוית התנדבה, אבל לט'ס פייס, גם היא, כמוני, לא יכולה להרים את רוב הארגזים).

גיליתי תופעה מעניינת. הרבה אנשים אחרים הציעו לעזור לנו: אגנה והחבר שלה, דיאנה המקסיקנית והחבר שלה, כאלה. אני לא מצליחה לומר להם שכן, אנחנו צריכים עזרה. אולי בגלל שאני לא מרגישה מספיק קרובה אליהם? אולי בגלל שמישראלים אני מרגישה יותר נוח לקבל עזרה? (גם פורד היה אמור לעזור, אבל ניצל בזכות הנסיעה שלו לסופ"ש).

על כל פנים, ממחר אנחנו בדירה החדשה, וייתכן נתק אינטרנט בן כמה ימים, תוצאה של חיבור כן/לא לאינטרנט בדירה החדשה. אני אדע יותר מחר. אבל אולי אני לא אוכל לספר לכם על זה עד עוד כמה ימים.

בד"כ אני לא אוהבת ספרי טיסה. משהו ברדידות הזו, בעובדה שבספר הזה יש רק את הסיפור השטחי הזה, ושאחרי שתקראי אותו לא יישאר אצלך כלום למזכרת, כמעט שום תחושה. ככל שיעבור הזמן תשכחי יותר ויותר פרטים מהספר, עד שלא תוכלי אפילו להיזכר במה הוא עוסק.

כך שייאמר לזכות "הנעלמים", של הרלן קובן, שהוא לא כזה. כלומר, הוא לגמרי כזה. ספר טיסה, שטחי, לא עורר בי שום תחושה מעבר להנאה המיידית שמופקת מקריאת הספר. אבל הסיפור שלו טוב, מעניין, בדיוק כזה ספר אני מאחלת לעצמי למצוא לפני הטיסה הארוכה הבאה שלי (לא כמו הספר המייגע שבחרתי לפני שנה לטיסה לטוקיו. ווט ווז איי ת'ינקינג?). אני גם בד"כ לא חובבת ספרי מתח, בעיקר בגלל שבדרך כלל הם לא מאוד מותחים בעיני, אבל "הנעלמים" מצליח למתוח, היו כמה רגעים שגיליתי, בפליאה, שאני באמת פוחדת קצת מה עומד לקרות. ואם זה קרה, זה אומר משהו טוב על הספר.

אז מה יש לנו? קשה לומר הרבה על עלילת הספר, כדי לא לספיילר. אז אני אקצר, באמת: גיבור הספר, וויל קליין, צעיר יהודי ממשפחה מבורגנת עם שלדים בארון. מסביבו כולם נעלמים, ויש הסבר, רק שלוקח ספר שלם לפענח אותו, עם המון טוויסטים באמצע. סבבה, ככה ספר מתח צריך להיות. מומלץ לטיסה הבאה שלכם.

כמו שאני מתיישבת לכתוב, אונייה, מאלה הענקיות של "ספינת האהבה", צופרת לה ברקע. אני גרה עכשיו מאוד קרוב למים, וצפירת האונייה הזו די מפחידה. בפעם הראשונה ששמעתי אותה, לפני כמעט בדיוק שנה, כשעברנו לכאן, ממש נבהלתי. בהתחלה קשה להבין מה זה. מאז שמעתי אותה כמה פעמים, פעם בחודשיים ככה, וכל פעם זה משעשע אותי איך אני שומעת את הצפירה המזעזעת הזו באמצע הסלון. אבל זו כנראה הפעם האחרונה: אנחנו עוברים דירה ביום שבת, לדירה שאמנם גם יחסית קרובה לשפת המים (חמש דקות הליכה), אבל אוניות הענק האלה לא מגיעות לשם.

מה שאומר שאני מאוד עסוקה בימים האלה. אני די קרועה מהעבודה החדשה - אני לא רגילה לקום בשעות בוקר מוקדמות (לפני שמונה!), ועוד כל יום. עכשיו כשאני חושבת על זה, אף פעם לא היתה לי עבודה משרדית רגילה, תשע חמש. אני מוצאת את עצמי מתחילה לאבד ריכוז בסביבות שתיים בצהריים, לא מאמינה שעוד יש כל כך הרבה זמן עד שהולכים הביתה. איך אנשים עושים את זה? כבר עשיתי ימים של 12 שעות בעבודה הקודמת שלי, אבל הם כמעט אף פעם לא התחילו בתשע בבוקר, מקסימום ב-12 בצהריים.

וחוץ מזה, בעבודה החדשה יש די לחץ, המון דברים חדשים ללמוד, המון אחריות, המון דברים להכיר. אמאל'ה.

אז אני מאוד קרועה כשאני מגיעה הביתה. אני מניחה שייקח זמן עד שאני אתרגל לשעות החדשות, רק שאין לי הזמן הזה: אנחנו עוברים דירה ביום שבת, מה שאומר שאחרי שצבענו את הדירה החדשה כל השבוע שעבר, עכשיו אנחנו צריכים לארוז את הקודמת. ועוד לא ציינתי שביום ראשון, במקום שנתחיל לסדר סוף סוף את הדברים בדירה החדשה, עוד מצפה לנו יום ניקיון יסודי בדירה הישנה, כי פה מחזירים דירה מצוחצחת, או שמחייבים אותך בכסף על חברת הניקיון שישכרו במקומך.

אז צפוי שבוע מאוד עמוס. ואחרי זה שבוע טיפה פחות עמוס, וכן הלאה, אבל בטוח יהיה חודש מעייף. הבנזוג לפחות כבר למד שכל פעם שאני מתלוננת כמה אני עייפה מכל הדברים שיש לי לעשות, הוא צריך רק לומר: "אבל תראי כמה כבר רזית"! לא סגורה על כמה זה מגובה בעובדות, אבל עדיין מעודד.

את המוצ"ש שלנו בילינו הבנזוג ואני במסיבת יום ההולדת של שרה האיטלקיה והחבר שלה. היא חוגגת שלושים, הוא חגג ארבעים לפני חודשיים וחצי, והם החליטו לאחד את ימי ההולדת העגולים.

האורחים הוזמנו לחמש אחרי הצהריים, אבל שרה הודיעה לי מראש שהכוונה היא שהאורחים עם הילדים יבואו בחמש, ויתחפפו בשמונה, שאז יגיעו האורחים בלי הילדים. אז הגענו בשמונה. מצאנו בית שוקק ילדים, את שרה מחייכת בעצבים אל הילדים ואת החבר שלה די לחוץ בכל פעם שאחד מהילדים התקרב לאחד מכלי הזכוכית היקרים שלו (הוא אוסף דברי אמנות).

כיאה למסיבה שבדית שבה לא מכירים את כולם, התחלת הערב היא בלחיצת ידיים של כל אחד ואחד מהנוכחים וחזרה על השם שלכם. הבנזוג עובר בקלות, אבל אני מוצאת את עצמי מאייתת שוב ושוב את השם שלי (אלוהים ישמור, מה כל כך מסובך ב"עדי"?!). כנ"ל, כל אורח שבא אחרינו לוחץ שוב את הידיים של כולם ומציג את עצמו. יש בדירה שלושים אורחים, כך שמדובר במסת זמן רצינית של לחיצות ידיים, וגם כל התהליך מאולץ בעיני. הרי לא זכרתי את רוב השמות שתי דקות אחרי הלחיצת ידיים. לא עדיף לעשות מינגלינג ולהציג את עצמך לפני האדם שאתה מדבר איתו? ככה יש סיכוי טוב יותר שאני אזכור עם מי דיברתי.

לקח חמש שניות מהרגע שאמרתי שאני ישראלית עד שאחד האורחים שאל אותי על ההתנתקות. הסכמתי איתו שזה דבר טוב שקורה, שזה יביא לעתיד טוב יותר, ומייד שקעתי בכוס יין.

על השולחן הוכנה תקרובת איטלקית, למרבה השמחה. הבנזוג, שזוכר רק טוב מהבישול של שרה, העמיס על צלחתו מכל טוב מה שהיה שם: ברוסקטה, פיצה מעולה ששרה הוציאה מהתנור בדיוק כשהגענו, פשטידת ריקוטה ותרד, סלמון (מזה הבנזוג לא לקח, הוא לא סובל דגים), פרשוטו מגולגל ממולא בריקוטה מוקצפת עם פרוסות אבוקדו, חתיכות צנימים שהוגשו עם טפנד זיתים ופלפלים, ועוד פשטידה לא מזוהה. הבנזוג הניח שמדובר בפשטידת גבינות כלשהי, ולקח חתיכה יפה ממנה. שנייה לפני שהוא נגס בה, הגיע החבר של שרה ואמר: "אני מופתע שדווקא אתה תנסה את פאי השרימפס והמנטה שהכנתי". הבנזוג כמעט ירק עליו את מה שהיה לו בפה, ומייד העביר, באלגנטיות, את כל חתיכת הפשטידה שלו אליי.

לקינוח הוגשו פאי תפוחים ורובארב, פאי תפוחים רגיל וטירמיסו. הטירמיסו של שרה הוא אחד החלומות הגסטרונומים הרטובים של הבנזוג, והוא אכל, כשהוא חשב שאף אחד לא מבחין (אבל אני, הידועה בכינויי "עדי עין הנץ", הבחנתי ועוד איך), שלוש חתיכות נדיבות מאוד. אני חושבת שהוא גמר חצי תבנית לבד. לא היה נבוך ממנו, אם כן, כששרה ניגשה אליו, כולה עצב, ואמרה שהיא עשתה אקסטרה טירמיסו במיוחד כדי לתת לנו הביתה קצת, בשבילו. אבל היא לא מבינה, כנראה שהאורחים אכלו יותר משהיא תיכננה... הבנזוג הנהן בשקט נבוך, בולע את הביס האחרון של הטירמיסו שהיה לו בפה.

קצת אחרי שגמרנו לאכול הודיעה שרה שהיא פותחת את המתנות. בשבדיה זה מן טקס כזה, שפותחים את המתנות לפני כולם וכולם מחווים דעה. וזה הזמן לספר, שהתלבטתי מאוד מה לקנות להם. לו זה היה יומולדת בישראל לזוג מהחבר'ה שלי, הייתי פשוט קופצת אל חנות הסקס הקרובה, ממלאת ארגז באביזרים, ומגישה להם. בשבדיה, שבאורח מפתיע ובניגוד לכל הסטריאוטיפים נוטה לפוריטניות כשזה מגיע לסקס, זה ממש לא מקובל. מצד שני, שרה איטלקיה, וגם החבר שלה גר כמה שנים טובות בספרד ויש לו מן צד ים תיכוני... החלטתי ללכת על סולידי, פחות או יותר. לשרה קניתי זוג עגילים של מעצב שבדי, ולשניהם ביחד קניתי קרם שוקולד לגוף, שמגיע עם מברשת. בארץ זה היה הרי נחשב למתנה ממש לא ביג דיל.

רק שמה שנהיה, הוא ששרה פותחת את המתנות שלהם, ומגלה כל פעם ואזה מעוצבת מזכוכית (שלוש ואזות!), ספר צילומים, כל מיני מתנות מכובדות כאלה. ואני חושבת על קרם השוקולד למריחה על הגוף שהענקתי להם, ומסתכלת על הקהל בחדר (שכולל גם את ההורים של החבר של שרה וכמה ילדים), ומתחיל להיות לי מאוד מביך. ואז, שרה פותחת את קרם השוקולד, מקריאה מה שכתוב עליו, "רוטב שוקולד לגוף לרגעים אינטימיים", וכל האורחים בחדר מצחקקים ודורשים לדעת מי קנה את זה. שרה מצביעה עליי, כל החדר מסתובב להסתכל עליי, הבנזוג מנסה לקבור את עצמו מאחורי איזה בקבוק יין, ואני ממלמלת "קניתי גם עגילים"...

ההדים מקרם השוקולד הזה לא שככו הרבה זמן, ואחת לכמה זמן ניגש אליי אחד האורחים ושאל מאיפה קיבלתי את הרעיון ואיפה קונים דבר כזה. הסברתי שזו מתנה מקובלת בישראל. בטח עכשיו הם חושבים שאנחנו מדינה של סוטים.

הזמן שאחרי מוקדש למינגלינג. בין האורחים גם דיאנה המקסיקנית, חברתנו לשלישיית הבנות מקורס השבדית. האורחים במסיבה מוקסמים מהרעיון של שלוש החברות הטובות מהקורס, ואחת לכמה זמן אחת מאיתנו מסבירה איך היינו באותו קורס ואיך נהיינו חברות גם מחוצה לו. באיזשהו שלב ברחנו שלושתנו אל המרפסת. לשרה והחבר שלה יש מרפסת שצופה אל חצי מהאיים של שטוקהולם, ועם הירח המלא ועם מזג האוויר המצוין ששרר פה היום באורח מפתיע, שלושתנו מאוד מרוצות מהפסקת השקט שעשינו עם יין לבן וקצת אוויר רענן.

בין האנשים שדיברתי איתם היתה גם בחורה מאוד נחמדה, אשתו של אחד החברים של שרה והחבר שלה. דיברנו בשבדית, וממש התאמצתי להבין מה היא אומרת. בדרך הביתה אמרתי לבנזוג ש"יואו, מה זה היה המבטא החזק הזה של האישה הזו? בקושי הבנתי אותה". הבנזוג תקע בי מבט מוזר ואמר ביובש: "אולי זה בגלל שהיא דיברה נורבגית". אה, זה מסביר את זה...

את הדרך הביתה עשינו על האופניים, קצת שיכורים, רוכבים לאורך שפת המים של האי הדרומי כל הדרך הביתה. שטוקהולם מאוד יפה בלילה קיצי עם הרבה אדי אלכוהול.