עדי בעולם

זה התחיל במידע מודיעיני: ישראלי שהגיע אל נחשון סיפר לו שיש בחור ישראלי בשטוקהולם שפתח חומוס בר ישראלי לכל דבר. לקח לנו שלוש דקות מרגע קבלת המידע ועד ההחלטה שלשם הולכים לארוחת צהריים, אפילו שזה במרחק חמש תחנות סאבווי מאיפה שהיינו.

כשהגענו אל המקום ראינו מקום קטנטן, ארבעה שולחנות, ומאחורי הבר בחור עם תספורת שאפשר להגדיר אותה רק "תל אביבית".

"היי", אמר נחשון.

"היי" ענה הבחור.

"שלום", ניסה נחשון בעברית.

"שלום", ענה הבחור במבט חושד ועיניים מצומצמות, כך שלא הצלחנו לקבוע אם הוא ישראלי או לא.

"מה עניינים", ניסה אורן.

"סבבה" ענה הבחור.

"מצאנו!" החלפנו חיבוקים בחבורה.

לקחנו חומוס פטריות, חומוס בשר ושקשוקה. אחרי שהזמנו גילינו שמגיע לשולחן אוטומטית פיתות וחמוצים (!) שזה אולי טריוואלי בתל אביב, אבל משול לאירוע קוסמי נדיר בממלכת הבלונדינים קמוצי הארנק. בינתיים הישראלי (שהתברר ששמו נמרוד) החליף את המוסיקה ברקע לאהוד בנאי והגיש את החומוס, שהוא עושה בעצמו.

היה הלאנץ' הכי ישראלי שהיה לי מאז הביקור האחרון בישראל. (הסבר לישראלים שבארה"ב: להבדיל מהגאות במקומות ישראלים אצלכם, פה פשוט אין מקומות ישראלים). נמרוד הבעלים סיפר שלאט לאט מגיעים למקום עוד ועוד ישראלים ששומעים על זה מפה לאוזן, ושגם שבדים באים, כי הם מתים על חומוס (?).

אחרי כל ההמלצות שראיתי בישרא, החלטתי לבדוק את הסידרה הזו, "האוס". אז בינתיים ראיתי פרק אחד, ואני מודה שהתלהבתי. קודם כל יו לורי, שרק בשבילו אני אראה הרבה תוכניות. אבל גם הדמות שלו מרתקת, ומאוד מתאימה לאיך שהוא משחק. איזה כיף.

סיימתי את "בלונדיניות ברגדורף", ספר קליל ומשעשע. בהתחלה קצת לא סבלתי אותו, כי הגיבורה עלתה לי על העצבים, אבל אחרי זה הבנתי שבעצם זה כמו הסרט "קלולס", שהגיבורה היא צפונית להחריד וחייבים לצחוק מזה. הספר אגב מביא את את עלילותיה של בחורה עמוסת כסף בניו יורק, שחברתה הטובה היא יורשת רשת בתי כלבו ענקיים ומיליארדי דולרים (כלומר, מעין פאריס הילטון). הסטנדרטים שהן חיות לפיהם מאוד שונים מהסטנדרטים של חיי האנשים הרגילים (לטוס לצרפת בטיסה מסחרית במקום במטוס פרטי?? הו, הזוועה). והספר, כמובן, גם עשה לי חשק לקניות. אין חדש תחת השמש.

לארוחת הבוקר היום נקנתה גבינת כבשים באסקית, שאלבר, הצרפתי מהמעדנייה מול הבית, המליץ לאכול אותה בטמפרטורת החדר. גבינה פשוט מעולה. נקראת "באסקייר" או משהו כזה. חתיכה קטנה שווה את משקלה בזהב, אבל נו, למען הסקרנות.

פגישה ראשונה עם אמא של הבנזוג. אנחנו לוחצות ידיים.

אמא של הבנזוג: זה כל כך מעניין, לפגוש יהודייה. קראתי פעם ספר עליכם.

אני: הממ, יופי.

אמא של הבנזוג: קראתי שאתם לא אוכלים חזיר.

אני: זה נכון, יהודים שומרי מצוות לא אוכלים חזיר.

אמא של הבנזוג: אז במיוחד בשבילך הכנתי לארוחת ערב עוף ברוטב שמנת!

"אוי אוי אוי, שיכר איז א גוי". אחינו הקטן פוצח בהיסח הדעת בשיר הגנאי לגויים שהיה חביב על סבא עליו השלום, בדיוק מול פניו ההמומות של הבנזוג.

כיתת השבדית הראשונה שלי, אני משוחחת לראשונה עם מישלין, מהגרת מאפריקה.

אני: מאיפה את?

מישלין: מבורקינה פאסו.

אני (בטון מעודד): לא חמודה, אני מתכוונת מאיזו מדינה, לא מאיזו עיר.

(אני מצליחה להפגין בורות והתנשאות באותו משפט!)

דקה אחרי, מישלין מוכיחה לי שהיא בורה לא פחות ממני:

מישלין: מאיפה את?

אני: ישראל

מישלין: אהה. אז את... קתולית, כן?

יום למחרת, מישלין ניגשת אליי כדי לתקן את הרושם.

מישלין: רציתי להתנצל על אתמול. קראתי אתמול על ישראל, איזו שטות זה היה מצידי לחשוב שאת קתולית.

אני: זה בסדר, אין בעיה

מישלין: ברור שאת מוסלמית. ורציתי לומר לך כל הכבוד שאת הולכת כאן בלי רעלה, למרות החוקים הנוקשים אצלכם.

כיתת השבדית השנייה שלי. פטריק האיטלקי מרצה בקולי קולות על עירו נאפולי, בהשוואה לעירה של שרה, מילאנו.

פטריק: מילאנו זה כמו אירופה. אבל נאפולי... אוהו, אצלנו הולכים עם חולצות פתוחות, ולגברים יש שיער על החזה, נראים יותר גרוע מערבים.

~אמין (אלג'יראי) ועימאד (ירדני) נועצים מבטי משטמה בפטריק~

פטריק (בטון ידידותי): שלא תיעלבו, כן? ערבים, אלה פוגעים להם בכבוד, ישר מוציאים סכין.

~אמין נראה כאילו עוד שנייה הוא מוציא את הסכין~

קיאנה (חברתי האמריקאית-שחורה) לוקחת מונית בגטבורג.

נהג המונית: מאיפה את?

קיאנה: מיאמי.

נהג המונית: גם החברה שלי מאפריקה.

קיאנה: אני לא מאפריקה. אני אמריקאית.

נהג המונית: יש לנו הרבה מהגרים מאפריקה עכשיו. עדיף לכם פה מאשר באפריקה, אה?

"אני לא כל כך אוהב את המאכלים האקזוטים האלה מהמזרח התיכון". (החבר של אחות של הבנזוג אומר לא לעוגיות שוקולד צ'יפס שעשיתי, בלי לשים לב אפילו מה יש בצלחת. מי אמר התנשאות ולא קיבל?)

"את חוגגת את הכריסמס עם החבר שלך אפילו שאתם רצחתם את ישו??!"

(חוליו מקולומביה חושב שאני דו פרצופית)

"מה זה ישו?"

(ג'או-ג'ין הסינית מראה לנו שתמיד יש גבולות בורות שאפשר לרדת אליהם. המורה מסבירה לה בעוד שאר הכיתה נחנקת מצחוק)

קרו הרבה דברים, ועוד יקרו הרבה בעתיד הקרוב, אבל בינתיים, סיכום קצר של האירועים הבולטים השנה:

החברים ששברו כוס וקיבלו טבעת (בסדר כרונולוגי):

רוותול ודימה (אמנם טכנית התחתנו בשנה לפני, אבל המסיבה בארץ היתה לפני פחות משנה)

פורד והבלונדה

אגנה והחבר שלה

יניב וליטל

עדי ואיתי

המדינות שהייתי בהן לראשונה השנה:

שוויץ

לטביה

הסדרות שהכי ראיתי:

באפי (שולתתת!!1)

עקרות בית נואשות

24

אבודים

ניפ/טאק

פריזון ברייק

סופרנוס

רומא

הרגע בו הבנתי ששבדיה זה רע ליהודים 1:

המלחמה בלבנון. התקשורת השבדית מדווחת על הנפגעים הלבנונים, ועל ההפגזות הישראליות. שום דבר בכיוון ההפוך.

הרגע בו הבנתי ששבדיה זה רע ליהודים 2:

המלחמה בלבנון. הפגנה מול השגרירות הישראלית. מפגינים שופכים צבע אדום בכניסה לבניין וכובלים עצמם כשהם חוסמים את הכניסה. הם שבדים בלונדינים, לא מהגרים, והם שונאים אותנו באמת.

הרגע בו הבנתי שיש עוד תקווה ליהודים בשבדיה:

הבחירות האחרונות. מהפך, הימין מנצח. יש שמועות שלראש הממשלה הבא שורשים יהודים (שמו, אגב, ריינפלד).

הרגע בו הייתי הכי מארי אנטואנט:

אורן: מתי עשית בפעם האחרונה מעשה טוב באמת?

אני: בדיוק קניתי פמוט של "קוסטה בודה" לאגנה ובעלה.

אורן: ?

אני: לאגנה ובעלה אין הרבה כסף, ואין להם אפילו פריט אחד מקורי של "קוסטה בודה". אז קניתי להם במתנה, כי כל זוג צריך שיהיה לו בבית משהו יוקרתי.

אורן: וזה המעשה הטוב שלך??? (נחנק מצחוק, לא מצליח לגמור את המשפט)

הרגע בו הבנתי שהפכתי לשבדית:

~פלאש בק ל-2002: אני הולכת בגטבורג, שבוע ראשון בשבדיה, ודורכת גם על השביל לאופניים. רוכב אופניים מופיע פתאום, דוחף אותי ומקלל. אני נותרת בהלם. הבנזוג מסביר שככה זה פה, רוכבים כועסים אם הולכים להם על השביל~

חזרה למציאות: שבוע שעבר, אני רוכבת על האופניים, שתי נשים הולכות על השביל וחוסמות לי אותו.

אני (בשבדית, בצרחות): זוזו!!! אתן הולכות על השביל לאופניים!!!!

הדבר שעשיתי מעט מדיי השנה:

לישון.

לקנות נעליים.

איחולים לשנה הבאה:

לישון.

לצחוק.

להיות מאושרת.

והאיחולים האלה מופנים גם אליכם. אם יש דבר שלא צפיתי בשנה שעברה, זה כמה אני אקשר לבלוג ולאנשים שקוראים אותו.

יום בחירות היום בשבדיה. הבחירות הצמודות ביותר מזה שנים. האם תופל סוף סוף ממשלת הסוציאל דמוקרטים האנטי הישראלית? למצביע השבדי הפתרון. בינתיים, אחרי ספירת שלושה מיליון קולות, התוצאה היא 50-50 בינם לבין הקואליציה המתחרה, שהרבה יותר ידידותית לישראל וימנית (כלומר, בפרופורציות שבדיות. זה לא שהם יציעו לבנות בהתנחלויות או משהו).

אניווי, אני אמנם לא אזרחית, ומכאן שלא יכולה להצביע לפרלמנט, אבל כתושבת יש לי זכות הצבעה לעירייה ולמחוז. ברור שלא אפספס את ההזדמנות לתרומה צנועה להפלת האנטי-ישראלים. אני את הפתק שלי בקלפי שמתי. ושמתי לב למשהו מעניין, בעוד בישראל אסור לנציגי המפלגות להתקרב לקלפי, פה נאלצתי לפלס את דרכי פנימה.

שכחתי לספר שכשהסתובבתי בחנויות בפאריז שמחתי מאוד לגלות שצבעי הסתיו הם ירוק, חום ובורדו, שזה בדיוק הצבעים שלי. וגם היה כיף להסתובב בין כל בגדי הטוויד האלה והצעיפים התואמים. אוהבת את הסתיו.

בעודי מדוושת לאיטי היום בשטוקהולם, נפל עליי צל. זה היה מפתיע, כי לא היה עץ בסביבה. הרמתי את הראש:

(פה הוא כבר רחוק, אבל הכדור הזה היה ממש מעליי. זה היה ממש מגניב).

הסתובבתי, וגיליתי שאני מוקפת:

מכירים את זה שאתם פוגשים מישהו חדש, והוא כל כך מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים, שזה משפיע על היחס שלכם אליו? למשל, אם הוא דומה למישהו שאתם אוהבים מייד תאהבו גם אותו? אז לפני כמה זמן יצא לי לפגוש בהדר, ישראלית צעירה שגרה באופסלה. איך שהיא נכנסה לחדר התעלפתי: היא מאוד מאוד דומה לקרן, אשתו של אחי עוז. וכיוון שאני מתה על קרן, מייד חיבבתי גם את הדר. אחרי זה גיליתי שהיא בחורה מקסימה בפני עצמה (וגם בהבעות הפנים ובאיך שהיא מדברת מאוד מאוד מזכירה את קרן).

אניווי, אתמול ביליתי כמה שעות טובות עם הדר, וגיליתי גם שהחבר שלה מאוד דומה לבנזוג, ושאני מזכירה לה את החברה הטובה שלה. בקיצור, זה סיפור אהבה ויזואלי.

ולקינוח, הדר שלחה לי את התמונה המקסימה הזו, של הברווז החביב עליה באופסלה, ראלף.

(צילום: החבר של הדר)

כן, השבדים והברווזים באופסלה חמודים כמו בשטוקהולם.