לא מזמן עלו בי מחשבות על מוות. חשבתי לעצמי שאני חיה עם עצמי כבר 25 שנים, זו כמות עצומה של זמן, והזמן הזה טס, לא מורגש, עוד שנייה אהיה זקנה והעולם יגיד לי ביי ביי, ואז אאלץ לעשות טופס טיולים יוצא ואזדכה על כל האיברים שלי.

ועכשיו ברצינות, מתי זה יקרה? עוד כמה שעות אולי, או בעוד כמה חודשים? או אולי אני אזכה לראות קודם את הילדים שלי והם כולם יעמדו בשורה משני צדי המיטה שלי ויגידו לי שהם אוהבים? אולי זה יקרה כשאני אהיה זקנה וערירית- זרוקה באיזה בית אבות עם מחית בננה-תפוח וחיתול ליתר בטחון? ומה יקרה אז? אני אבין שאני מתה? הנשמה שלי תרחף באוויר? אני אראה אור לבן? אני אראה את כל חיי חולפים מול עיניי? אני אגיע לבית דין של מעלה וישימו על מאזניים את כל החטאים שלי ואת כל המעשים הטובים שצברתי? אני אענש בגלגול נוסף בעולם הזה? אני אקבל 72 בתולים? אני אעבור מרקיע לרקיע עד שאגיע לרמת עליונות מספקת ואוכל לשבת על כוס נס קפה עם משה רבנו? תהיה שם טלוויזיה? מחשב? אני אוכל לראות את המשפחה שלי מלמעלה? (זה נמצא בכלל למעלה המקום הזה?) הם יערכו טקס סיאנס כדי לתקשר איתי?

ואז עלתה בי מחשבה שמתחשק לי לנסות, לבדוק איך זה למות, לקבל תשובות על כל השאלות שלי ואז לחזור בדרמטיות. זה יכול להיות גם אחלה נושא לכתוב עליו בבלוג. " הלוואי שזה היה אפשרי, אבל החיים זה לא סרט ואני לא איזה דמות ב"היפים והאמיצים" שגוססת, מגיעה לגן עדן, פוגשת מלאך ששומר עליה וחוזרת בחזרה לארץ כדי להתאחד עם אהובה. החיים זה לא ככה. מוות זה הדבר הכי סופי שיש. אף אחד לא נשאר חי כדי לספר על זה, בטח שלא כדי לכתוב על זה פוסט. אז יוצא פוסט כזה מלא בשאלות ובלי תשובה אחת.

עד הפעם הבאה, אם נחיה...