אז, בהחלט ניתן להגדיר את זה כ'הפגישה הכי גרועה ever'.

הכשלון נבע בעיקר מאילוצים טכניים [שגרמו לפגישה לארוך כרבע שעה בלבד] ומהעובדה שהבחור דפק את המכונית מספר דקות לפני כן, אבל זה מבאס אול דה סיים.

מכל מקום, סיכום קצר של הדברים-

כמה נקודות לעצמי:

-פרל ג'אם הוא שמה של הלהקה שאלבומה נוגן במכונית. וזה לא היה Ten.

-הוא עדיין יפה.

הא, כן, הוא גם הרגיש אשם על שטרטר אותי ואף הציע לבוא שוב השבוע. אחרית הימים ממש, הא?

טוב, לא ממש. המשך הפוסט נכתב [ולא פורסם] ביום שלישי, והיום יום חמישי, למעשה כבר שישי, ואת ההמשך אתם יכולים לנחש.

יש לי הרבה דברים לכתוב ועוד יותר שעות שינה להשלים. מוזר, החשק הזה שוב פתאום.

לילה טוב.

נ"ב- כותרות סאק.

-אז מה, מה עכשיו?

-אני לא יודע. זה תלוי בך.

-אתה הולך לשכוח ממנה?

-אני לא יודע.

-אתה רוצה לשכוח ממנה?

-אני לא יודע, אני לא בטוח.

-..אתה הולך לחזור אליה?

- אני לא יודע.

אז, בשורה התחתונה- אין שורה תחתונה. העיקר שהבחור החלטי.

אתם יודעים, העניין הזה בהחלט השפיע עלי יותר מדי. לרעה, ד'אט איז. הפכתי להיות כמוהו, כמעט. לא התמודדתי עם כלום.

וכשאני אומרת שלא התמודדתי, אני מתכוונת גם לניתוק זמני של קשרים למיניהם [כולם חוץ מאחד, בעצם], ולו רק כדי לא לשמוע את ה"אמרתי לך" הזה. אני מצטערת על זה, באמת. [אפרת, את שמה לב מה קורה כאן?]

אני חושבת שהתחלתי לחזור לעצמי, ד'ואו. כנראה שארבע שיחות טלפון ארוכות וזימון אחד הם שעשו את העבודה.

הם והזמן, וגם אפרת. ותודה.

עוד כשעה ורבע אצעד לעבר.. [איפה קבענו בכלל?] לפגישה עם הבנות שמטרתה העקרית היא, וול, החלפת חוויות מהצבא.

מעולם לא הרגשתי כל כך תקועה מאחור.

מאוחר יותר, בתקווה, אפגוש אותו. אני הולכת להתקשר אליו ולסיים את הפוסט הזה עכשיו.

נוסף בעריכה-

שמתי לב שהבלוג בן שנה וחצי היום. 

אני מניחה שזה לא משנה כלום חוץ מלהעיד על כך שהזדקנתי בשנה וחצי, ללא הצלחה להתנתק מהמקום הזה. ממ.

אגב, הבחור לא התקשר. ואם כבר אז כבר- מדובר באותו בחור שאולי הוזכר כאן בעקיפין, אי שם בתחילת דרכו של הבלוג.

החיים מתחילים בצבא, מה?  

עריכה אחרונה [למה אני ממשיכה לעשות את זה?]- נפגשים מחר, איי גס. היאח-הידד.