אני רוכן מעל הטופס. גמרתי אומר בליבי. כאן זה נפסק, לא עוד. אני נעמד באמצע אולם ההרצאות. הבוחנת פותחת את הפה, אבל כשהיא פוגשת את המבט שלי הנשימה נעתקת מגרונה. האנשים משמאלי ומימיני מביטים בי בעניין. הם לא רואים את הפנים שלי, אבל בקרוב גם הם יהיו בהלם. אני מהדק את אחיזתי בעט בידי הימנית, ומנחית את החוד בכל הכוח בשקע המרפק של ידי השמאלית.
הכאב לא מספק אותי. צריך עוד. יש לי עוד עטים. אני מרים את הבא וחורט באלכסון על החזה שלי, מכתף שמאל עד למותן ימין. החולצה נקרעת בקלות. עט איכותי זה דבר חשוב, תמיד אמרתי. עוברת בי צמרמורת נעימה. נדמה לי שאני שומע צרחה, אבל זה לא באמת חשוב.
הידיים שלי עולות אל הפנים מעצמן. הן כבר יודעות את העבודה. ציפורניים שורטות את העור לשניה לפני שהן שוברות את המחסום, ודם חם מתחיל לזלוג על פני. הידיים שוקעות עמוק אל תוך ארובות העיניים, מעוורות אותי. במקום אליו אני הולך, אני לא אצטרך ראיה. הדם מגיע אל הפה שלי, אני מקדם אותו בברכה. הדבר הטעים ביותר שטעמתי מימי. הידיים ממשיכות לחרוט על גרוני, שוקעות בקלות מפתיעה אל תוך הבשר. החולשה פושטת באיברי, ואני משעין יד אחת על השולחן, אני אפילו לא יודע איזו, ומרגיש את הנייר מתחת ליד שלי, ספוג וחם.
שקט. הכל שקט.
משהו ננעץ במרכז החזה שלי. מישהו בחר להפסיק אותי בדרך היחידה האפשרית. אני נוהם בכעס כשאני מאבד את שיווי המשקל ונופל קדימה על השולחן. מכה בגב, ועוד מכה, ועוד מכה. אני כבר לא יכול להתנגד. אין בי את הכוחות. דקירה אחרונה, ואני מחליק מן השולחן אל הרצפה.
זה נגמר.
זה נגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: