איך חול יכול להיות מהיר?

אז אחרי שכל העולם ולהקתו כבר היו ב"טעם העיר", גם אני הלכתי, ולא, ממש לא מעניין אותי מה אתם חושבים על זה. הלכתי בגלל שתי סיבות עיקריות: חברה נשית וסידורים שבכל מקרה היו לי בת"א, ועל כך בהמשך.

באמת שציפיתי שיהיה יותר זול. אם אני גם ככה הולך להוציא כמה עשרות שקלים על אוכל (וגם זה רק כי אני לא אוכל הרבה ומלכתחילה לא הייתי כזה רעב) אני יכול כבר לעשות את זה במסעדה, איפה שאני יכול לשבת על כסאות ולאכול על שולחן עם סכו"ם שעשוי ממתכת. טוב, נו.

האליטיסטיות הזאת עוד תהרוג אותי יום אחד, I just know it.

נקודות מעניינות:

1) שוב נוכחתי שהחברים של אליאנורה הם ממש לטעמי, ולא ישנו שום אזהרות חוזרות ונשנות שלה.

2) אנחנו מנסים להסביר לסקאי מה זה דקרון ומגיעים למסקנה שזה בד ש-60% מבודד חום, ו-40% מבודד קור...

3) אני מגלה שזיהוי הטעם שלי בפירות הדר לוקה בחסר (נו, באמת לא הרגשתי שום אשכולית במרגריטה הזו!)

4) מעכשיו, בכל פעם שאני נוסע בת"א, מה שכנראה עומד לקרות הרבה לנוכח העובדה שאני עומד לגור שם עוד חדשיים, אני מתקשר לאמא שלי קודם לוודא איך אני מגיע. זה חסך הרבה זמן וכאב ראש, שלא לומר עצבים.

5) אחותי גם כן הייתה שם, למרות שלמדתי את זה רק בדיעבד... היא גם טענה שהיו בערך חצי מהאנשים שהיו בשנים קודמות.

6) בכל פעם שאני חושב שאני מתקדם לאנשהו בחינוך שלה, אני מגלה דברים חדשים ומעוררי פלצות. פאק, איזו בחורה בת 19 מעולם לא הייתה בסנטר בת"א?! ובמרינה בהרצליה?! המצב קשה, ויש הרבה עבודה שצריכה להיעשות...

בגדול, שני אגרולים קוריאנים (עם בשר) שקיבלתי ממשה דץ (אל תשאלו למה אלא אם אתם באמת רוצים לדעת), חצי מצלחת האנטריקוט והצ'וריסוס של אליאנורה ועודפים מהאמפאנדס של סקאי, ביחד עם התותים בקצפת שאכלנו בהתחלה די עשו את העבודה שלהם כמו שצריך.

עוד לפני כן, ואם ציפיתם לרצף כרונולוגי הגיוני אתם בבלוג הלא נכון (ואם גיליתם את זה רק עכשיו אני מקווה שלא שילמתם בעצמכם על כל האלכוהול ששתיתם), נסענו לדיזינגוף סנטר, ל"פסיכו קעקועים" (זהירות, פרסומת ממש-לא-סמויה) כדי לבדוק מה נצטרך לשנות בדוריס כדי שאני אוכל לשאת אותה בגאווה על החזה שלי לעולמי עולמים. והרי הנזקים נכון לעכשיו:

1) השיניים של העז והדרקון לא יעלו בכלל. כן, כן, אני תופס איך זה נשמע, דרקון חסר שיניים, אבל הפנתר חסר השיניים שעל הזרוע השמאלית שלי מוכיח שיש לזה טעם עדיין.

2) הקרניים של הדרקון יצטרכו להשתנות.

3) גם של העז, ככל הנראה, כי הנקודה שבה הן עוברות מאחורי האזניים של ראש הלביאה יכולה להימרח עם הזמן.

4) החיבור של צוואר העז יפושט.

כרגע זהו, אבל זה אפילו לפני שהמקעקע עצמו אמר את דברו. השארתי להם את הטלפון שלי. הם לא ממש חזרו אלי, ביום ראשון נבדוק מה קורה. אני מאוד מקווה שהעריכה הסופית לא תהיה הרסנית מדי.

טל בבית שתי שבתות ברציפות, surprisongly enough, ולכן נכפר על החזרה שפספסתי פעם קודמת מחר, נקווה שהוא יביא איתו את צ'רנובוג ושהנקבה החדשה שלו לא תביית אותו כמו שקרה לסולן. הלהקה הזו ממש מפתחת לה עדת מעריצים, והאמת, אם אתם שואלים אותי, די בצדק.

עוד דברים למחר: צופן דה-וינצ'י בקולנוע (אני מכין את שק החבטות שלי. לא שאני מצפה שאישזהו סרט יהיה טוב כמו הספר, אבל בכל זאת), "בריאן כוכב עליון" ב-DVD. אם הזמן יאפשר, גם עוד קצת אנימה. בסה"כ, יום עמוס. כן, אני יודע, סופי השבוע שלי באמת נראים לא אופיניים בזמן האחרון.

On a side note: אם אבא שלי לא יפסיק להגיד את דעתו על כל דבר ולהיות בטוח שהוא צודק והוא יודע הכי טוב, תוך כדי הערת הערות שהן ממש, אבל ממש לא במקום, יש מצב שהביקורים שלי אצלו יתמעטו באופן דרסטי. ישר אחרי שבוע הבא, כי אשתו עושה קרם-שניט ואני אצטרך לבוא כדי לסגוד לה ולחטוף הרעלת סוכר.

"The current Patrician, head of the extremely rich an powerful Vetinary family, was thin, tall, and apparently as cold-blooded as a dead penguin. Just by looking at him you could tell he was the sort of man you'd expect to keep a white cat, and caress it idly while sntencing people to death in a pirahna tank; and you'd hazard for good measure that he probably collected rare thin porcelain, turning it over and over in his blue-white fingers while while distant screams echoed from the depths of hte dungeons. You wouldn't put it past him to use the word 'exquisite' and have thin lips. He looked the kind of person who, when they blink, you mark it off on   "the calendar

"Terry Prachette, "Sourcery

(נו, באמת. הוא בריטי, והוא סופר, והוא מספיק גאון כדי שנעריך אותו גם אחרי שיצטרף לאבותיו, ומי יתן ויאריך בשנים. אז אני מצטט אותו.)

מי אמר "כותרת רייטינג" ולא קיבל? מצטער, הייתי חייב, לנוכח אתמול.

שוב לקחתי אותה לפאב חיפאי, הפעם אחד אחר. אפילו הגענו בלי יותר מדי בעיות, שזה מפתיע כשלעצמו, שלא לומר ממש לא צפוי. בסוף אני אולי אפילו אלמד את הדרך לכל הפאבים האלה. כן, בטח, זה יקרה מתישהו.

אני נשארתי עם הגינס הטקסי שלי. לא משנה כמה אני מנסה, אני לא רואה שום טעם לקחת בירות אחרות עדיין. "הפרי האסור" או לף בראון בהחלט לא רעות, אבל אין על גינס. פשוט אין (ואתה, תהיה בשקט. חכה לחלק השני של הפוסט). לה המלצתי על משהו גרמני מתוק. היא אהבה יותר מהגינס. טוב, היה צפוי. הסברתי לה כבר מה ההבדלים בין בירה שבאה בכוס גבוהה וצרה לבין אחת שבאה בכוס רחבה.

מניין הקוקטיילים של הפעם: ל"מרתף" יש שמות מוזרים לחלק מהקוקטיילים, ואת המרכיבים של "סנאי ורוד" לא הייתי מספיק חכם להכין מראש, אז ערכנו נסיונות אחרים. שקלתי בשביל הקטע להזמין "סקס על החוף" ו"אורגזמה" ביחד, אבל בסוף עברתי למשהו שהם קוראים לו "חימאיו", טקילה-ליים-תפוחים. היה מוצלח למדי, אבל לא כמו ה"אורגזמה". אבל באמת, הקוקטיילים החלביים תמיד היו לי הכי טעימים, אז זה לא היה מפתיע במיוחד.

קמתי בקושי היום. כשהעברתי כמעט את כל שיעור המבוא למימון שלי היום בהתעפצות אלימה, החלטתי שמיציתי את היום הזה די מהר והלכתי לתפוס תנומה בחווה. פנדורה זה דבר גאוני, כבר אמרתי?

הוא הכריח אותי, לכו לרשום לו תגובות נאצה אם אתם רוצים:

נדיר - כל מכונית שמעולם לא ראיתי בעבר מיד נכנסת לקטגוריה הזאת by default (ע"ע ה-Alfa Romeo Spider משבוע שעבר וכמובן ה-Mercedes SL 55 AMG לפניה). גם מכוניות שראיתי רק פעמיים או שלוש יכולות בקלות להתאים, כי אני מסתובב הרבה בכבישי רוב הארץ, ומקומות טחונים במרכז. זה שמכונית יקרה או יפה לא אומר שאני אצלם אותה, אני מצלם רק דברים שאני יכול להיות בטוח שיקח לי הרבה זמן עד הפעם הבאה שאני אראה אותם אם בכלל. ואגב, גם את הפורשה קאיימן S שבמקרה ראיתי תוך כדי נסיעה בהרצליה פיתוח הייתי מצלם, וקיללתי את הרגע שבחרתי לנסוע באותו יום בלי מצלמה.

אגב, אין שום חובה שהמכונית תהיה יקרה במיוחד כדי שתיחשב לנדירה. בדרך כלל, הנדירות נעשות נדירות בגלל שהן יקרות, אבל באמת שאין חובה. ומצד שני, דברים יקרים שאני רואה בתדירות גבוהה יחסית גם לא יזכו לצילום (נניח, מיני קופר, שעם כל הכבוד לגרמנים האלה, כבר נמאס לי לחלוטין לראות).

יפה - זה כבר ממש עניין של טעם, ואני מצלם מה שלדעתי יפה. זכותכם המלאה לא להבין למה אני בכלל חושב שדברים כאלה יפים, מעולם לא טענתי שטעם טוב זה דרישה לקרוא בבלוג הזה. hell, קריאה בבלוג הזה מלכתחילה אומרת משהו על הטעם שלכם. מה אני מחשיב יפה:

חזית נמוכה, מראה תוקפני (אחותי קוראת לזה "כרישי", ואני אימצתי), גריל מעוצב, פנסים מיוחדים מוסיפים המון, מכוניות קופה באופן כללי ורודסטרים בפרט. חתך נמוך בצמיגים, סמל גדול בחזית המכונית. מראה כללי "משוך לאחור" וגם כונסי אוויר וספוילרים במידת הצורך, למרות שמשום מה ויתרו עליהם בהרבה יותר מדי מכוניות לטעמי. קימורים, אבל רק כשהם במקומות הנכונים (וכן, אני עדיין מדבר על מכוניות!)

נ.ב: יש קישורים לתצלומים לדוגמה של כל מה שהזכרתי פה. לא בשבילכם. בשבילי, למרות שהכניסה אולי תעזור לכם להבין למה אני מצלם דברים כאלה.

זהו. רבאק, מה שאתם מאלצים אותי לעשות. ואפילו עוד לא הגעתי לפוסט מחאה בקשר ל"בלייזר".

טוב, כבר עבר כמעט שבוע מאז העדכון, לא? והפעם אין לי מי שישאיר אותי ער בנסיעה ביום ראשון על הבוקר לחיפה חוץ מ-Tarja Toruunen (הסולנית לשעבר של Nighwish) ואולי James LaBrie (הסולן הנוכחי של Dream Theater), אז חשבתי למה לא לעדכן היום, ולישון כמו בן אדם שפוי ביום שבת. זה לא כאילו אני יוצא היום או משהו, רחמנא ליצלן.

למרות מה שנאמר, זה כבר הסופ"ש השני ברציפות שאני ממש לא מרגיש שמתבזבז לי, אפילו קצת. אני מקווה שאתם יושבים כשאתם קוראים את זה. אמנם הקצב ירד מאז הקודם, אבל בכל זאת אני מרגיש... עסוק. כן, כן, זה עדיין אני, Your friendly neighbourhood Quicksand, לא נחטפתי על ידי חייזרים או משהו.

כבר ביום שלישי, וכן, שמתי לב שזה אמצע השבוע, לקחתי אותה ל"דב" במרכז הכרמל. יש לי משהו מאוד עקרוני בעד חינוך בחורות בשלושה דברים: מוזיקה, אלכוהול וצפיה בסדרות\סרטים, ובלי עין הרע, היא זקוקה לכל השלושה. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני שומע על מישהי שמעולם לא ניסתה "גינס" זה פשוט מפתח אצלי רפלקס של גרירת אותה מישהי לפאב בהקדם האפשרי על מנת לתקן את המחדל החמור הזה. אז עכשיו היא כבר יודעת מה הטעם של "גינס". ושל מרגריטה. וגם דאקירי (שניהם תות). קוקטילים בחורתיים למהדרין, אבל צריך להתחיל מאיפשהו. הם טעימים, זה בטוח. הבוחן שהיה לי במבוא להנדסת תעשיה למחרת בבוקר היה הזוי לחלוטין, זה אפילו עוד יותר בטוח.

בתכנית לפעם הבאה: "פינק פלויד", "פינק סקווירל" ואולי אפילו להרשות לה לשלם על יותר מרק הטיפ.

נ.ב. בהתאם להמלצה שלה, ניסינו את "עטיני הדובה." להזמין דבר שנקרא ככה לצד האלכוהול פשוט דורש משחקי מילים משעשעים לאורך כל הערב. חוויה חיובית בהחלט. מה שבטוח, היה טעים. 

אתמול עבר עלי בסיור משעשע בעיר בדרום-מרכז הארץ, כולל נסיעות הכל הסתכם באחת עשרה שעות, ארוחת ערב אחת ממנה חששתי רבות בתחילה עד שגיליתי שהדבר הכי מוזר בה היה סלט טונה וביצה, (במקרה בדיוק אותו סלט אותו אני מכין בחיפה כל הזמן ושם בסנדביצ'ים שלי, כך שאני יותר מרגיל אליו, הוא ממש טעים לי) וגלידה, שכמה שאני מנסה אני לא מצליח לזכור מתי בפעם האחרונה אכלתי מחוץ לבית. הזכרון שלי די טוב בדרך כלל, מה שאומר שבוודאי עברו מאז כמה שנים טובות. גם למדתי את משחק ה"זה מצחיק אותך?" והוכחתי שממש אין צורך להיות שיכור כדי לשחק בו. בסך הכל, היום נוצל כהלכה. אז לא ממש דאגתי לסידורים שלי, אני סומך על זה שתמיד יהיו לי סופ"שים אחרים חסרי מעש.

היום היה משעשע בהחלט בארוחת שבת אצל אבא שלי. היינו שבעה (אבא שלי, אשתו, זוג חברים שלהם, אחותי החורגת, חבר שלה ואנוכי), ובדרך כלל בארוחות האלה הכלל the more the merrier שולט ביד רמה. כשהזוג הספציפי הזה מבקר, שולט גם החוק the more vodka the merrier. למרות שהאליטיסטיות שהשתלטה עלי בזמן האחרון קצת הפריעה לי כששתו פילנדיה בכוסות של אבסולוט, אני הסתפקתי בעובדה שאבא שלי היה עסוק מדי בהורדת שוטים נקיים מכדי לשים לב כמה בירה אני שותה (לא ששתיתי הרבה, אבל לאבא שלי יש בעיה שאני אפילו אגיע לחצי ליטר בדרך כלל). המצב רוח היה בהחלט מרומם בנקודה מסוימת, כולל דיונים מעמיקים על אנשים שאוכלים וודקה, לא שותים אותה (אנשים שלדברי אשתו של אבא שלי, הסיבה היחידה שלהם לקום בבוקר היא כדי ללכת לקנות וודקה), האם יש זווית מסוימת בה נדרש להחזיק את הבקבוק של הפינלנדיה כדי למזוג, וכמובן, האם העובדה שאבא שלי, עיראקי אסלי, צועק על הכלב של השכנים "טיחה סבאקה!" באמת גורמת לו לשתוק (הרוב המכריע קבע שכן. וכן, זה משעשע כמו שזה נשמע).

מחר יוקדש שוב לחזרה של Forbidden Fruit. מה לעשות, כשעד שהחברים בלהקה ישיגו פחות או יותר אלפיים שקל על מנת להקליט את השירים שלהם בגרסאות (ובהרכבים) החדשים מה שיש לי על המחשב לא מספק? שלא לציין שלפגוש את החבר'ה האלה זה באמת נחמד (ומצדיק אפילו נסיעה לחולון. כן, אפילו לשם). ננסה לסחוט נג'וני איזושהי התחייבות לגבי שיעורי הבס העתידיים שלי. כן, אני באמת מתכוון לנסות ללמוד (אני יודע שאין לי חוש מוזיקלי בשיט, אבל אל תגלו לו).

פינת ה"אני מוכיח שאני גבר" להיום: בזמן הליכה בדרך לגן האקולוגי בטכניון איתו, עברנו במגרש חניה שמעולם לא עברתי בו בעבר, וראיתי בו משהו שגם אותו לא ראיתי מעולם בעבר (זה החלק שבו הבחורות יגלגלו עיניים והמתעניינים ישאירו את הסמן קצת על התמונות כדי לראות במה מדובר ורק אז יגלגלו עיניים):

On a side note: ראיתי אותה בהתחלה וישר קלטתי אותה. היא הייתה יפהפיה. ידעתי שאני רוצה, לא, חייב שהיא תהיה שלי. צילמתי אותה, פשוט הייתי חייב שתישאר לי עדות לקיומה כשהיא תלך ממני, תמונה לבהות בה בלילות חורפיים וקרים כשאני מרגיש לבד. הראיתי אותה לחברים, למרות שידעתי שמתחת לחזות האגרסיבית שלה היא בכל זאת די ביישנית. הזמן עבר, וההחלטה התגבשה. הפכתי את הגישושים שלי אחריה ליותר ברורים, לא להשאיר מקום לספק. ולאט לאט, הבנתי את העובדה הזו בעצמי.

אני מאוהב.

דוריס, את שלי לנצח.

,Alas, of that sort I may be by right

;For to withstand her look I am not able

,Yet can I not hide me in no dark place

,Remembrance so followeth me of that face

,So that with teary eyen swollen and unstable

;My destiny to behold her doth me lead

*Yet do I know I run into the glede

"Sir Thomas Wyatt, "some fouls there be-

* - גחלים לוחשות

(אמרתי לכם שיהיו פה משוררים בריטים מתים sooner or later)

כל השבוע עבר לי בציפיה לסוף השבוע. כן, אני יודע שזה לא בהכרח שונה מכל שבוע אחר, אבל זה היה יחודי. ולמה? כי הוא היה מתוכנן להיות עמוס עוד לפני שהתחיל השבוע שקדם לו. בנוסף, העיסוקים כללו ברובם דברים שהסיכוי שישתבשו קלוש מאוד.

אתם בטח מצפים עכשיו לאיזו הערה צינית בנוסח "אלא אם כן מדובר בי", או "מרפי זקף את ראשו המכוער", אבל... קחו נשימה עמוקה:

הכל התרחש כמתוכנן!

והרי האירועים, בסדרם הכרונולוגי:

יום חמישי היה יום הסטודנט באוניברסיטת ת"א. כמובן שלא נתתי לעובדה שאני לא לומד שם למנוע ממני מלהיכנס חינם, ולכן מצאתי את עצמי מזמין אנשים (אמרתי אנשים? התכוונתי בחורות) כבר באמצע השבוע. הבעיה? למצוא מישהי מספיק נואשת שתסכים לבלות איתי את רוב היום, כי אחרי 12 בצהריים נפתחות הקופות ולשלם 30 ש"ח כניסה זה בערך 30 ש"ח יותר ממה שהייתי מוכן לשלם.

אז נסיעה לעיר דרום-מרכזניקית ואז נסיעה לאוניברסיטת תל אביב (שאגב, שתיהן עברו בשלום ובלי סיבוכים. כן, גבירותי ורבותי, הפסדתי את תואר "אלוף הארץ בפספוסי פניות" שלי וגם את תואר "סגן אלוץ הארץ בלקיחת פניות מוקדם מדי". יהי זכרם ברוך) הביאו אותי ואותה (אני צריך למצוא "סיבה" חדשה לקרוא אותה, זאת הייתה פגישה שבאה כהפתעה גמורה, ממש לא ציפיתי שהיא תסכים) לשם מוקדם כצפוי, וגיליתי דרך מאוד משתלמת לעשות כסף: השתתפות במחקרים פסיכולוגים. עשר דקות, עשרה שקלים, כמות מאמץ שואפת ל-0.

ארוחה במקדונלדס וטיול קצר הביאו אותנו לאזור שאנטי עם מזרונים וכריות, ושם בילינו כמה שעות, מנסים לחשב כמה כסף צריך לבזבז כדי להשתכר מהבירה המהולה (כאילו לא מספיק שהיא הייתה קרלסברג) שמכרו ב-15 שקל לכוס.

פגשתי אותו ממש במקרה, ומעט זמן אחר כך, אותה, ממש לא במקרה. כמות הבלוגרים הייתה משעשעת. ראינו את הדג נחש בהופעה (פעם ראשונה שלי):

מאוחר יותר, למדתי שהכשרון שלי להיות עלוקה מאוד משתלם לפעמים. פגשנו אותה, הסלב הבלוגרית הראשונה שאני מתגאה בלהכיר, ואימתתי את חשדותי שכן, זה שהיא חכמה לא אומר שהיא לא יפהפיה. Some people have it all....*heart breaking sigh

תמונות שוות מההופעה של היהודים אין לי, כי שוב לא למדתי מנסיון ואכלתי נקניקיה מאחד הדוכנים לפני ההופעה והרגשתי רע בערך מהאמצע. גם לא ממש בא לי להשתתף בפוגו, שמסתבר שאולי בחיפה עדיין לא מוכנים אליו נפשית, אבל בת"א ועוד איך. תמיד יש פעם הבאה. זמן קצר אחרי ההופעה פרשתי, לא התחשק לי להישאר במצבי לראות את אביב גפן וגם לא את אסף אמדורסקי. סחבתי אותה איתי ליציאה (וחסכתי חצי ממחיר החניה בדרך בזכות היותה סטודנטית) וחזרתי הביתה, עייף ואמנם לא מרגיש הכי טוב בעולם, אבל מסופק.

ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי.

כמה שעות פלוס ארוחה פלוס חברה נשית אצל אבא שלי הכתיבו את רוב יום שישי. זה, וצפיה בסדרת אנימה מצחיקה (לחנך בחורות זה קדוש). כמובן שאבא שלי הרגיש צורך לתקן את המעוות (הוא לא הביך אותי בארוחה הקודמת) בעזרת המשפט "אני מרגיש ששני אלה ידאגו אחד לשניה."

תודה, אבא.

הייתי יכול לספר הרבה על יום שישי. אני אמנע, ולא, לא בגלל שהפוסט ארוך גם ככה (דרשתם עדכון, תסבלו!).

והיה ערב ויהי בוקר יום שבת.

היום (שבת) היה יום רווי ארוחות חגיגיות. כיוון שאני עם המשפחה וגם עם החברים אוכל כמעט בכל פעם במסעדה מומלצת אחרת, כבר חקרתי הרבה מאוד מסעדות במספר השנים האחרונות. בדרך כלל אנחנו הולכים רק למקומות שיש עליהם המלצות, וככה גיליתי מסעדות נפלאות כמו "צ'ימיצ'נגה" ו"Black Steer" שהיו מאוד מוצלחות. כמובן שציפיתי שגם הפעם אני אהנה מארוחות משובחות במחירים שהיו גורמים למנכ"ל חברת היי טק מצליחה להשתנק. כמובן שסוף השבוע לא יכול להיות מושלם, וטעיתי בגדול.

"בבל'ה" בת"א היא מסעדה עממית. סבבה. זה מין טרנד חדש, לאכול אוכל עממי במחירים לא עממיים, אבל אין לי שום דבר עקרוני נגדו, כבר אכלתי במספר מסעדות כאלה שהיו מאוד מוצלחות. אבל במסעדה הזו היו מספר דברים קצת יותר מדי עממיים בשבילי (אני מניח שהעובדה שהיא הייתה ריקה לחלוטים בשבת בצהריים הייתה צריכה להדליק נורה אדומה):

1) המזגן מהקומה השניה לא אמור, לעניות דעתי, לטפטף על יושבי הקומה הראשונה. כן, אני יודע שזה לא מש בשליטת בעלי המסעדה, אבל הייתי מצפה שלפחות יפגינו דאגה, התנצלות, או נסיון אמיתי לנקות את המים (המלצרית החליקה עליהם אחר כך. מי אמר שאין צדק אלוהי?)

2) אני לא פרינססה דרום אמריקאית, אבל המינימום שאני מצפה ממלצרות היא הגשה נורמלית של אוכל. אין שום סיבה בעולם שאחותי תצטרך להעביר לי את השתיה ואת האוכל בגלל שלמלצרית אין חשק ללכת את כ-ל המטר וחצי לצד שלי של השולחן ולהניח את הצלחת כמו שצריך.

3) אולי אני קטנוני, אבל אני אוהב לשתות בארוחות רציניות. אצל אבא שלי אני מוכן לסבול את הגולדסטאר (הבירה לא ממש רעה, אחרי הכל) אבל בארוחות בחוץ, אני מצפה ממסעדה שמכבדת את עצמה שיהיה לה לפחות לף בראון, או משהו אירופאי ראוי לשתיה. בזו לא היה כלום פרט לזבל הישראלי הזה.

4) עממי, עממי, אבל יש גבול. כשחתול נכנס לתוך המסעדה אותי זה מטריד. כשהוא מתיישב ליד השולחן ומתחיל לילל, זה ממש מעצבן. כשאף אחד גם לא טורח לסלק אותו, על אחת כמה וכמה. אין לי שום דבר נגד חתולים, עם יוצא מן הכלל אחד: חתולי רחוב. במיוחד כשהם ליד האוכל שלי, ואני יודע מה זה עשה לרם בזמן הצבא (טוקסופלסמוזיס, שגררה בערך שנה וחצי גימלים ושני ניתוחים). זו הייתה הנקודה ש"בבל'ה" קיבלה אצלי X גדול בסעיף ה-"האם לשוב למסעדה זו בעתיד".

מאוחר יותר, הלכנו לחגוג את יום ההולדת של דן ב"ביסטרו 56" בארנה. אחד מאיתנו כבר היה שם פעם, ולכן הגיוני שחשבנו שאין הרבה סיכוי לטעות. אז זהו:

1) כשמזמינים מקום לשמונה וחצי בערב ומגיעים למצוא שהמסעדה נפתחת רק בתשע... אני פשוט לא יודע מה להגיד על זה. גרררר.

2) מלצרים בדרך כלל שואלים בקשר למנות הראשונות אם להביא את כולן ביחד או לחוד, במיוחד כשיש אחת שלוקחת יותר זמן. לא טרחו לשאול אותנו, ומנה אחת התעכבה מעבר לכמה שהיה צפוי או הגיוני, ולשבת ארבעה אנשים ולאכול הזמן שהחמישי מחכה למנה שלו עשרים דקות זה לא נעים, בלשון המעטה.

3) זה נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל חבר שלי מצא חתיכת פלסטיק בסטייק שלו. המנה הוחלפה מיד והוקנה לו קינוח חינם (יופי באמת שהם החליטו בשבילו שהוא רוצה קינוח!). המינימום שהייתי מצפה מכל מסעדה שקורה בה דבר כזה הוא לתת מנה חדשה בחינם. לא, לא קינוח שעולה 24 שקל, אלא מנה עיקרית שעולה 85, וזה לכל הפחות, אם לא את כל הארוחה של אותו סועד בחינם. אם אני והחברים שלי לא היינו אנשים נעימי הליכות באופן כללי, היינו הופכים שם שולחנות וגם דואגים לקבל את זה. אני אישית, אם זה היה קורה לי, הייתי תופס את המנהל לשיחה רצינית.

הטיפ שהשארנו למלצרים היה 9% מהסכום הסופי, ואם אתם שואלים אותי, גם זה היה מוגזם. המקום הזה שרוף אצל כולנו לחלוטין.

וכעת לסיבה שבגללה לא הקדשתי פסקה שלמה כדי לנסות להפגין את תחושותי כלפי אנשים שמציקים לי בנוגע לעדכונים: הקעקוע הבא שלי.

מי שמכיר אותי וחקר מעט בנוגע לנושא יודע שאת הקעקועים שלי, שיש לי ושעוד יהיו לי, אני עושה כדי לסמן נקודות מפנה בחיים. שינוי מהותי כלשהו. הראשון מסמן את השחרור מהצבא ומהעבר לחיים אמיתיים, עם מס הכנסה, ביטוח לאומי, עבודה מסריחה וחסרת תודה של 9 שעות ביום כדי לחסוך כסף ללימודים וכל זה:

הבא שלי לוקח צעד נוסף והופך להיות מקורי לחלוטין. החלטתי עליו ברגע שראיתי את זה (הייתי מבטיח פרס למי שמזהה שאיפה התמונה לקוחה, אבל אני סטודנט עני ופרסים וירטואלים נראים לי מעוררי רחמים):

שקלתי לזמן מאוד קצר לעשות אותו בצבע. מעבר לעובדה שהצבע שלו לא רחוק מצבע עור, אני לא בטוח כמה פרטים יהיה אפשרי לשמור אפילו בשחור לבן, שלא לומר שצבע יהפוך את הקעקוע הזה להשקעה שתצריך משכנתא ועוד יגרום לו כנראה להאפיל על הקעקוע הקודם. לאחר מכן עברתי על לשקול דברים אחרים, ואז גייסתי את אלילת האיורים שלי לעזרה וזה מה שיצא:

אני מבקש: גם אם אתם קוראים את השורה הזו אחרי שהתעלפתם מרוב שהערצתם את יופי האיור ומישהו עורר אתכם עם מלחי הרחה, גייסו את כל הביקורת האפשרית ואמרו מה אפשר לשפר באיור או מה אתם לא אוהבים. גם האלילה תקבל את זה ברוח טובה, כך נמסר לי. הדבר הזה ככל הנראה עומד להיות מצויר באופן תמידי על העור שלי, ואני צריך שהוא יהיה מושלם. הצוואר של ראש העז יקוצר כדי להתאים לאורך של צוואר הדרקון, אגב. וכן, אני מצפה שתהיו עד כדי כך קטנונים אם לא יותר.

תודה.

Quote of the post: (יום אחד אני עוד אתחיל לצטט פה סופרים בריטים מתים)

-" כשאני שומע מוסיקה

   אני מצטער

   שאני לא באך.

   אבל, יותר אני מצטער

   שאני לא חתול."

יהודה אטלס, "גם הילד הזה הוא אני." (ולחשוב שהיא לא הכירה את הספר הזה קודם... חור רציני בהשכלה).

הנה, פוסט ארוך. חסר לכם שאתם מתלוננים עכשיו.