אחח, איזה שיר יפיפה.

הוא באמת אחד השירים היפים שביותר שנכתבו מבחינתי.

הוא משמח אותי.

הוא מעורר בי רגשות.

הוא גם קצת מחזיר אותי אחורה בזמן. אני זוכרת שבכיתה ג' למדנו אותו בשיעור מוזיקה. ידעתי את כל המילים כבר בכיתה ג', שבקושי ידעתי אנגלית. נוסטלגיה אמיתית. מאז אני זוכרת את המילים, כן, מכיתה ג' אי שם בשיעור מוזיקה.

אני זוכרת שגם שרנו את הפינק פלויד ועוד כל מיני.. ענק.

נוסטלגיה. בזמן האחרון היא מכה ומכה ומכה.

עם זה הספרי מחזור שצצים להם אי שם מהמדף המלא אבק, או התמונות, או הזכרונות, החוויות שנזכרים בסיפורים.

ואנשים, בעיקר. אנשים שלא דיברתי איתם חודשים או אפילו שנים (!) פותאים מוצאים את המספר ומתקשרים.

ומדברים. כאילו כלום. מפחיד מצד אחד, הזוי. מצד שני, מצחיק, כיף.

יש באמת דברים שאני מעדיפה לשכוח. אפילו להכחיש. דברים שקרו לי, שעשיתי, שחוויותי.

נכון, אני לא מצטערת כמעט על כלום, כל חוויה ואדם שאני מכירה הוא אדם וחוויה שאיכשהוא מלמדים אותי משהו.

על החיים.

על עצמי.

כל אדם שהכרתי, באשר הוא-רע או טוב, לא הכרתי סתם. אני בטוחה.

אבל על אף שאני לא מצטערת על כלום, אני באמת מעדיפה לשכוח דברים מסוימים. לא מקטע רע, אלא בגלל שאני מתרכזת בהווה ובעתיד.

את העבר לא ניתן לשנות, אז את הדברים הרעים צריך לנסות לשכוח.

אבל הפרץ נוסטלגיה הזה. וואו.

לפעמים הוא באמת מתפרץ ונשאר איתי הרבה זמן.

כמו עכשיו.

אבל עכשיו אני באמת נהנית לזכור את הנוסטלגיה הזאת. אני נהנית לחוות אותה כאילו מחדש.

אם זה בשירים, שזה מדהים אבל אצלי לכל תקופה יש שיר. שיר שבצורה שלא במתכוון מסמל אותה.

אני יכולה לציין לכל תקופה שאני זוכרת טוב שיר.

אתמול שמעתי שיר שהזכיר לי את הקיץ כל כך. לא יאמן איך דברים התגלגלו.

בחיים לא חשבתי שזה יתגלגל ככה.

יש דברים שמעציבים אותי, ויש דברים שאני כל כך שמחה שקרו.

עוד חודש בדיוק נגמרת השנה.

אני לא רוצה להספיד את השנה, אבל אני יכולה לומר, כבר עכשיו כן, אפילו שהשנה עדיין לא נגמרה, שי"ב הייתה באמת שנה של סגירת מעגלים.

הרבה מעגלים שנפתחו אי שם לפני שנים, חודשים-נסגרים.

הרבה דברים שרציתי שיקרו-קרו.

הרבה דברים שלא רציתי שיקרו-קרו.

הרבה דברים שהיו צריכים לקרות-קרו.

אני לא יודעת למה, אבל יש לי תחושה שגם הנוסטלגיה המתפרצת הזו היא סגירת מעגל מבחינתי.

אני בהחלט רוצה שהשנה הזו תיגמר. היא הייתה מפרכת, וכל הקושי עוד לפניי, אני יודעת.

אבל לא רק בגלל הקושי, אלא בגלל ההמשך.

אני לא מתה על פרידות ושינויים מצד אחד, אבל מצד שני, אין לדעת מה יקרה אח"כ.

הסקרנות ת'אמת? הורגת אותי.

עם מה שקרה השנה, אני אפילו לא יכולה לנחש מה יקרה לי מחר.

ונמאס לי מהחורף. החורף הזה היה לי כל כך חורף קר.

אני שונאת את זה.. אני כל כך מתגעגעת לחום של האביב-קיץ.

אני כבר מתה שהוא יגיע.. מתה לצאת ושהשמש תמלא אותי באנרגיות הטובות שלה.

שהשנה תגמר, גם הקיץ יגיע יחד איתה.

טוב, אז בקרוב.

ובקרוב, גם את הפוסט הזה אני אחשיב כנוסטלגיה.

שלכם,

נופר.