הגעתי למסקנה ש"לעבור תהליך" זה לגמרי ה"לזרום" החדש. משהו שכולם עושים, שנדמה לי שגם אני עושה, אבל בפועל אין צל של מושג מה זה, כי לא באמת עברתי כזה. ובדיוק מה זה "לעבור תהליך"? להיכנס אדם אחד ולצאת אדם אחר? להשתנות? להתבגר? מה מרגישים בפנים?

אה לא מרגישים בפנים, רק מסתכלים לאחור והכל נראה אסתטי ויפה כזה. כמו שסובלים בלימודים אבל אחר כך יש לכם תעודה ביד ולכן זה הופך את כל הסבל לכדאי? כאלה עברתי מספיק, זה לא נראה לי זה. זה גם לא נראה כמו משהו שאנשים רוצים לעבור, אני מעדיפה להתעורר למחרת בבוקר עם תכונות-על, עיכול מעובד וזהו. שזה יהיה כמו להוציא פלסטר, והנה מתחת יש כבר עור חדש.

כי עכשיו העור שלי הולך ומתרוקן, נשאר תלוי, כבד ומעוות. הסכמתי להוריד מעלי את המגננות ובתהליך הזה אני מסכימה לעבור גם כאבים ופגיעות. זה שאני הסכמתי לא אומר שהעולם הפך למקום יותר טוב וגם לא שאני הפכתי לבטון מבפנים. זה אומר שאני מסכימה לקבל שיהיו יותר פגיעות אבל יחד איתן יחדרו גם יותר חיים, יהיה מקום לאהבה. המקום הזה, שאני מסתכלת לו ממש בעיניים, הוא לא אסתטי, הוא לא מוצק ומלא בעצמו כמו שהיה בעבר והתמונה לגבי עתידו עדיין מעורפלת. אני שוחה בתוך מרק של "מה שהחיים מביאים" ומסכימה להריח את החרא כדי לחוות את התנועה של המים.

הנוזל מתכהה במיוחד עכשיו, באביב, כשהשינויים משתקפים בחוץ. אני מוצאת את עצמי בקשר אמיתי עם הבחור שלי, בבית ששנינו גרים בו בשותף, עם פרוייקט מקצועי לחודשיים, שהוא מאתגר ממה שחשבתי, עם פחות רצון לרוץ ולהסתתר ברחובות למשך כל סוף השבוע, ואני בטוחה שהכל עומד בפני התרסקות טוטאלית בשבוע של פסח, כשהפסיכו שלי תצא לחופשה.

זה לא אסון חדש שאני פוחדת ממנו, זה פחד מאסון שכבר קרה. אז הייתי בקשר לא בריא, אז הייתה לי עבודה מעצבנת ובכלל לא היו לי חברים אמיתיים. לא פלא שבחופשת הלידה של הפסיכולוגית התמוטט כל העולם המועט שהרגשתי שיש לי.

ה"לעבור את התהליך" שלי עכשיו זה לראות את האימה, להסכים לסבול אותה ולא לחתוך את קשריי עם העולם - לפני שזה יחתוך את קשריי איתי, לבעוט ולצרוח כל הדרך, לראות את המים עולים ולקוות שאני לא נחנקת וגם לא טובעת.

שתי גישות, מנוגדות לכאורה, לגבי טיפול פסיכיאטרי צפות ועולות לאחרונה על פני השטח, במה שנראה לי כמתקפה תקשורתית, מעצם העלאת הנושא.

מצד אחד יש את השם שכולם כבר מכירים "ציפרלקס", הכדור האנטי דיכאוני שרושמים בנדיבות. כבר לא קוראים לזה אנטי דיכאוני, מעכב ספיגת סרוטונין או אפילו SSRI, רק ציפרלקס - הם עושים עבודה טובה בשיווק שם ב"לונדבק". לכאורה זו פתיחות ידידותית עם תרופות פסיכיאטריות, אך למעשה רוב העדויות שאני קוראת הן של אנשים שמרגישים שהתרופה הופכת אותם לאדישים וחסרי ליבידו.

מצד שני ניצבת השערורייה החדשה באח הגדול. בסוף השבוע האחרון התפרסם ב-7 לילות (הכתבה בהארד קופי וברשת יש רק דיווח עליה) תחקיר חדש על מעורבותו של רבינוביץ' בטיפול לא נאות ובמניפולציות בדיירי האח הגדול. הכתבה נמשכת כ-300 עמודים ומגובה בראיות מבוססות, פתקים, הקלטות, עדויות מפי דיירים נוספים. מה שנקרא קייס חזק. במקרה הזה נראית ההתקפה על שימוש בתרופות פסיכיאטריות חזיתית וברורה.

אני נעצבתי עוד בטרם קראתי אותה ואז הלכתי ונעצבתי בכל עמוד מהסאגה התחקירית הארוכה. השיח על הפרעות נפשיות ועל שימוש בתרופות פסכיאטריות היה לטעמי טעון בדעות קדומות, פחדים קמאיים וחוטא בגדול למטרה. ההאשמה שמעלה סער שינפיין על "מכונת הרייטינג" של האח הגדול יכולה להיות מועתקת מילה במילה לגבי תאוות התפוצה של ידיעות אחרונות, כאשר במשך אותם עמודים ניתן לקורא מידע מטעה, מגמתי ומסולף לגבי טיפול פסיכיאטרי בכלל וטיפול תרופתי בפרט.

גם אני חושבת שאילן רבינוביץ' הוא חתיכת חלאה, שפסיכיאטר לא בוחרים כמו שבוחרים מעצב שיער - רק בגלל שהוא מטפל גם בסלבס, ושכל דמותו מעוררת קבס במקרה הטוב. אני מקווה שיעמוד למשפט ורשיונו ישלל לצמיתות. אני חושבת שהוא עלבון לתפקיד הטיפולי ובושה לקרוא לו רופא. אני מקווה שתהיה חקירה בעניין וימצאו מה באמת קרה שם.

 אבל בלי קשר אליו, עושים בידיעות, ובעקבותיו כלי תקשורת שלוקחים את הסיפור הלאה, עוול גדול למי שנזקק לתרופות פסיכיאטריות ולי באופן אישי. חשוב להבין שבין בריאות נפשית, הפרעה או מחלת נפש עוברים קווים דקים, שחלקנו חוצים במהלך החיים, אולי הלוך ושוב. צמד המילים "חולה נפש" עדיין משמשות, בכתבה ובהמשכיה, כתווית שאי אפשר לחיות איתה, שמוציאה אותך מחברה מתוקנת ומלווה בקונוטציות של: חלש, מסומם, בית משוגעים - כן ממש המאה-19 עדיין כאן.

העצב שלי הוא שאנשים שזקוקים לתרופות פסיכיאטריות יתרחקו מהן בעקבות הדעות שמוצגות בתקשורת. שהפחד מלהיות מתוייג או גרוע מזה - שהתרופה תיקח ממך את האישיות שלך ותהפוך אותך למישהו אחר, ימנע מאנשים לקבל טיפול חיוני ומציל חיים. ומה זה בכלל השימוש במונח "כדורים פסיכיאטרים"? מה זה, אקסטות? אלו תרופות פסיכיאטריות.

זה נורא מזכיר לי את התחקירים שעושים על חיסונים לתינוקות. גדמט! שכחתם שהמדע בכלל והרפואה בפרט זה מה שהביא אותנו לאן שהגענו? שבגללו אנחנו מתפוצצים כאן מאוכלוסין כי תמותת תינוקות ירדה באופן דראסטי?

לא ברור מאיזה כוכב מגיעה איזו סיינטולוגיה עם חייזרים שמנחים את רון האברד וטוענת שכדורים פסיכיאטרים הם מהשטן, ואנחנו שוכחים שאנחנו עומדים בתוך בניין שנבנה מתוך נסיון הנדסי, מקלידים על מקלדת שהיא תוצאה של התפתחות מדעי המחשב ומבריאים מדלקות בזכות אנטיביוטיקה? האימרה הפופולרית "אני לא לוקח שום כדורים" היא המקבילה הפחדנית של כתות שמאמינות שתפילה יכולה לרפא ותרופה לא. גיב מי א ברייק.

לפני ארבע וחצי שנים, כמו שרובכם יודעים, עברתי דרך אפיזודה חזקה של מאניה דיפרסיה שאובחנה אז אבל כנראה שסבלתי ממנה עוד מגיל ההתבגרות. הייתי במקביל בטיפול פסיכולוגי, היו לי חברים ועבודה ומשפחה תומכת ובכל זאת נפלתי מאוד מאוד עמוק נפשית, אפשר להגיד שפרשתי מחיי התפקוד. הביטוח הלאומי הכיר בי כנכה על סעיף נפשי וקיבלתי תרופות פסיכיאטריות שהתחלפו והתחלפו שוב, כמו הרופאים הפסיכיאטריים, עד שנמצא השילוב והמינון הנכונים. לא אומרת שההקלה הגיעה מהר או שהתהליך לא היה כרוך בסבל וייאוש אבל זה עבד בסוף וזה עובד היום, בגלל שלא וויתרתי.

אני לא אוהבת לחשוב על "מה היה אילו" אבל גם אני חשבתי שתרופות פסיכיאטריות נותנים למי שצריך לכפות בכותונת. האמת שגיליתי היא מאוד שונה. העולם שסביבנו מאוד מלחיץ, מהיר ועצבני, והיכולת של המוח האנושי להסתגל, במהירות שבה הדברים משתנים, פוחתת כל הזמן. בגלל זה יותר אנשים נפגעים נפשית, בגלל זה יותר אנשים זקוקים לטיפול פסיכותרפי וזה בסדר גם לקחת תרופות, זה עדיין אתה, לא רובוט ולא מכונה. היכולת שלך להתמודד עם העולם ולא לחיות בסבל מתמשך, או לאחל שמותך יקדים ויבוא כבר, יכולה להשתפר. לא חייבים לחיות בתוך הסיוט, אפילו אם לכאורה אפשר להעמיד פנים שהכל בסדר.

ברור שיש לתרופות תופעות לוואי, גם לתרופות נגד כולסטרול יש תופעות לוואי. אני מזכירה אותן כי הן תרופות נפוצות, שיש ביניהן כמה משפחות, ורופאים בדרך כלל מנסים כדי לבדוק את ההתאמה ואז מחליפים במידה ומופיעות תופעות הלוואי. המטרה היא שתופעות הלוואי יעברו והתועלת תהיה גדולה יותר. אם התרופה לא מתאימה אף פסיכיאטר לא יבקש מאדם עצמאי לקחת בניגוד לרצונו.

ברור שיש הבדל בין בית האח הגדול למציאות שבה אנחנו חיים. הלחץ של ההימצאות במקום סגור ומצולם בטח יוצר תופעות שונות ומשפיע באופן שונה על אנשים עם מבנה אישיות שונה. אי אפשר להפריד בין הדברים ולטעון שאין לאלמנטים האלו השפעה, וההתנהגות מושפעת רק מהתרופות הפסיכיאטריות, אבל כך משתמע מהכתבה. אין לי ספק שהאח הגדול הוא נסיון אכזרי בבני אדם ושלהפקה לא איכפת מהמתמודדים מעבר לרמה שלא יעשו בעיות, שישתפו פעולה וימשיכו לחלק ביניהם את הזוהר והתהילה ואנחנו כצופים תורמים למעגל האכזרי. עם זאת, סער שינפיין יוכל להתגבר על מה שהוא עבר כשייקח על עצמו את האחראיות על החיים שלו, ויילך לטיפול ברצינות  - לא כי הוא "משוגע" אלא כי לדבריו הוא במצוקה, ושום מליון יותר או פחות לא ישנו את זה.

אם אתם צריכים עזרה תלכו לבעל מקצוע טוב, ההשקעה הכספית היא קטנה לעומת ההשקעה הנפשית שתצטרכו לקחת על עצמכם. תרופות יכולות לעזור, להקל ולאפשר את המשך החיים אבל גם הן לא יפתרו לכם את הבעיות כמו קסם. אל תפחדו מתוויות ומהפחדות נוסח הסיינטולוגיה. התקדמנו כל כך הרבה בתחום טיפול הנפש, אין סיבה שנחזור לתקופות חשוכות.