אני: מה הבאת לאכול מהמכולת?

אהוביק: אחד כלום ושני שום דבר

אני: תגיד, השום דבר טרי או קפוא

אהוביק: קפוא 

אני: אז צריך להפשיר? 

אהוביק: כן, אמרו לי לשים את זה בתנור ל-0 דקות

טוף ביצ'ס אני שמה שלט "תיכף אשוב" וטסה לפריז לסופש+אמא




 

**התמונה להמחשה בלבד

לאמא שלי מלאו השנה 25 שנה כעובדת בנק. היה אירוע מכובד לכל בני המחזור וכולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו שעון עם הקדשה לא אישית. בעוד חודשיים היא תצא לפנסיה מוקדמת בגיל 62. לא בגלל שהיא בהכרח רוצה, בגלל שמתייעלים. כבר 10 שנים שמתייעלים, סוגרים מחלקות, סניפים, העמלות גדלות, השירות ללקוחות נפגע.

אני זוכרת כשהיא התקבלה לבנק, כעולה חדשה עם תואר שני בבלשנות וצרפתית. המשכורת לא הייתה גבוהה אבל בבנקים היו תנאים לא רעים. תלושי חג גדולים, משכורת 13, בונוס שנתי נוסף אם הבנק מרוויח (והוא תמיד מרוויח), הנחות של ועד העובדים לבריכה, קייטנות, והצגות תיאטרון במחירים משתלמים. 

למרות שהעבודה לא מימשה חצי מהיכולות השכליות והחברתיות שלה היא נתנה למשפחה שלנו הרבה ביטחון. להיות עובד בנק היה סטטוס יציב וכך הוא היה הציר הכלכלי של משפחה צעירה ללא גב כלכלי בישראל. בכל יום במשך 25 השנים שעברו היא הצליחה לקום, לנסוע באוטובוס, להשלים עם השגרה, למות קצת מבפנים, להסתכל על הצדדים החיוביים ולהיות שמחה בחלקה.

במשך השנים מצבו של הבנק הלך והשתפר, הרווחים הלכו וגדלו, הפרסומות נהיו ראוותניות יותר, המנכ"לים עשירים יותר, בעלי המניות תאבי בצע יותר. במקביל, משכורת ה-13 צומצמה וחולקה לכמה תשלומים במהלך השנה, הבונוסים קטנו, החופשות צומצמו, הרבה עובדים "הופרשו". העובדים שמתקבלים היום לבנק יכולים רק לחלום על היציבות הביטחון של הדורות הקודמים. למרות שועדי העובדים של הבנקים הם מהחזקים בשוק, גם הם לא מצליחים לעצור את המגמה של הפיכת הפירמידה. המעט שלמעלה זוכים ברוב הרווחים בעוד התנאים והמשכורות של אלו שלמטה הולכים ונשחקים. 

כך, מהזווית שלי, גדל הפער הכלכלי. זה לא רק בבנקים, זה בכל החברות שמעדיפות לקצץ קודם כל בעובדים הקטנים, אלו שמרוויחים את השכר הממוצע במשק, כדי להמשיך ולהגדיל את הרווחים בצורה מלאכותית. הדרך הזאת מובילה לניפוח הבועה ולשמיטת הבסיס. במשכורת של בכיר שמלקק לבכירים ממנו ומקבל החלטות הזויות שגורמות להפסדים אדירים, אפשר היה להעסיק 100 עובדים זוטרים, שיתנו שירות שהלקוח ירגיש, ויהווה ציר כלכלי יציב לעוד משפחה.

נכון שחברות עיסקיות אינן משרד הרווחה אבל כשבבעלותך עושר שלא תוכל לבזבז בכל ימי חייך וחיי הילדים, הנכדים והנינים שלך, לא תוכל לעצום עין אחת ולתרום לציבור רק בצורת מחלקות ובניינים שנושאים את שמך בבתי חולים. אפילו כלכלית זה הרבה יותר חכם להעסיק יותר אנשים, להגדיל את כוח הקנייה של הלקוחות הפוטנציאלים שלך, כדי שימשיכו לקנות אצלך.  

עוד מעט האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי שמבטא סולידריות בין אירגוני עובדים ואת המאבק לתנאי עבודה טובים יותר. במהלך השנה שחלפה יצא לי לקחת חלק בהתארגנות עובדים ולהיאבק על זכויותיי וזכויות חבריי לעבודה מכובדת וליחס הוגן. ההתעוררות של הרבה מאוד אירגוני עובדים, בייחוד מאז המחאה החברתית, מסמלת יותר מכל את המצב הקשה בו נמצאים עובדים בישראל.

שני עשורים של "חוזים אישיים" הפכו אנשים לעבדים. תמורת יותר כסף לכאורה הפסדנו הרבה תנאים סוציאלים כגון קרנות השתלמות והטבות שנשכחו מהעולם. רבים מהמעסיקים היום מתייחסים לעובדים כאל חומר גלם. כשהוא מתיישן מחליפים בחדש, כשהוא "עושה בעיות" (הריון למשל) דוחפים אותו החוצה. אין מדיניות של עידוד יציבות בעבודה. גם כאן זה לא חכם במיוחד, עובד וותיק צובר הון של ידע שלעיתים שווה יותר מההבדל בשכר של עובד בלתי מנוסה. אין כאן לא צדק ולא רווח.

לאנשים באמצע החיים מצטמצמות האופציות. יש עבודות טובות בתנאים גרועים או עבודות רעות בתנאים גרועים או אבטלה בלי תנאים. יותר מכל יש כאן שכבה שלמה שדורכים עליה, שהדרך היחידה שלה להגן על עצמה ולהאט את קצב דריסתו של המכבש הכלכלי הוא להתאגד. עבודה היא גם עניין של ביקוש והיצע. במקום שהמעסיק יקנה עבודה מכל אחד מהעובדים בנפרד, כשהוא מנהל משא ומתן מול איגוד עובדים הוא עושה את זה מול גורם אחד, יש יותר איזון בכוח המיקוח.

היסטורית קשה שלא לחשוב על אירגוני עובדים כעל תעשיית שחיתות מאורגנת וזה מרתיע אנשים להתאגד. הרי מה ההבדל אם המעסיק או ראש הועד משתמש בנו כעובדים? מהנסיון שלי, האירגונים החדשים חיים בסביבת העבודה המודרנית. האינטרסים של המעסיק והעובדים משותפים: אם החברה תצליח זה לטובת שניהם. ארגון עובדים טוב ישתף פעולה עם ההנהלה לטובת החברה ולא תשים לה מכשולים. בזמנים טובים ידרוש שהרווחים יגיעו גם למי שעבד בפועל כדי להביא את הרווחים הללו. בזמני משבר ירתיע מההצעה האוטומטית לפיטורין וקיצוצים בשכר העובדים ויציע הצעות חליפיות שיצמצמו את הפגיעה בעובדים.

יותר מכל דבר אחר ארגון היא דרך טובה להרים את הראש. המון עובדים בכלל לא יודעים את הזכויות שהחוק קבע. המעסיקים נותנים לך הרגשה שעושים לך טובה שמעסיקים אותך והאווירה היא שיש לך תחליף. חוקי העבודה בישראל לא רעים, רק צריך לא לפחד לשמור עליהם ועלינו. 

אחד במאי שמח! 

ואז עליתי לז'. בית ספר רביעי בארבע שנים ושוב החרדה העמוקה שמא לא יאהבו אותי. בתור מישהי שאהבו אותה הרבה זה קצת מוזר. אבל האהבה הפנימית לא מתפתחת וכנראה בגלל זה האישור החיצוני הופך להיות ממכר, ולו כדי לאשר שאני קיימת ורצויה בעולם הזה. 

עייפות גדולה תופסת אותי בכתיבת שורות אלו. לידי, על השולחן, מקל ארטיק שכתוב עליו 25 birthday. זו מהדורה מוגבלת של שקר כלשהו אבל זה בדיוק הזמן שעבר מתחילת הסיפור. חצי יובל וההשפעה הגופנית עדיין מורגשת. 

חטיבת הביניים עצומה, למען האמת היא מחולקת לשתיים. חטיבה א' וחטיבה ב' ובכל אחת מהן 9 כיתות. אני צריכה למצוא את המקום שלי שוב ושוקלת מה היתרונות שלי. בשלב הזה הבנים מתחילים להתעניין בציצים ואצלי הם כבר בשלים מזמן. אני גם מתעניינת בגוף שלי וגם פוחדת ממנו. אני מרגישה שהוא מקדים אותי, שאנחנו לא מסונכרנים והוא הולך לפניי, מכריז על דברים שאני עדיין לא. אני לא חושבת שאני יפה אבל אני מקווה שבגלל הציצים בנים ירצו להיות בקרבתי ובנות יעריכו אותי וירצו להיות חברות שלי. 

בחורף אני נוסעת עם קבוצה של בנים לטורניר טניס בקריית שמונה. אני וקרן הגבוהה ועוד שישה או שבעה בנים. בלילה אנחנו משחקים סטריפ-פוקר. לביא, שהוא אחד הבנים הנחשבים בכיתה, מפסיד ונשאר בתחתונים. אני מפסידה ונשארת בתחתונים וחזייה אבל מסכימה רק מתחת לשמיכה. אני קולטת שללביא עומד ושהוא נוטה ימינה. בטיול השנתי של אותה שנה, באכסנייה בטבריה,  אני נותנת לאוהד לשכב עליי כשכולם בחדר. סתם לשכב מעליי עם בגדים. זה לא משפר את מעמדי בכלל, הבנים לא מתייחסים אלי כגירלפרנד מטריאל והבנות חושבות שאני שרמוטה. אני מאמצת את התפיסה. יש לי ייתרון, אני זורמת ולא כבדה בכלל. 

בחופש הגדול אני יוצאת למחנה קיץ של החברה להגנת הטבע ושם אני פוגשת את טלי. היא גדולה ממני בשנה והיא אמריקאית. אמא שלה במיאמי פלורידה ואבא שלה גר ברחובות עם המשפחה החדשה שלו. היא לא שייכת לאף אחד והיא עצמאית מאוד. אני מעשנת איתה את הסיגריה הראשונה שלי. היא מכירה לי את החברים שלה, שהם גדולים מאיתנו ואנחנו נפגשים לעשן ולשתות כל ערב בגן העץ. לטלי הבנים נמשכים כי יש לה שיער ארוך ארוך והיא משוחררת. אני גם רוצה תשומת לב של בנים אבל הם תמיד מעדיפים את טלי. גם היא זורמת. אני מאוהבת בה וכשהיא נוסעת חזרה לארה"ב אנחנו מתכתבות בלי סוף. היא מבטיחה שהיא תחזור, למרות שיש לה שם חבר בן עשרים או משהו. 

באביב של כיתה ט' היא חוזרת ואנחנו נוסעות לאילת ביחד, לבד. אני עוד לא בת 15. ההורים שלי לא שמים גבולות ולא אוכפים סמכות. אנחנו חופשיות לעשות כל מה שאנחנו רוצות. לטלי יש עוד איזה חבר, מדריך רכיבה בדואי בחוות סוסים עם תפאורה של מערב פרוע. בתוך התפאורה יש כמה חדרים קטנים בהם מתאכסנים מדריכי הרכיבה. איך שאנחנו מגיעות טלי והחבר שלה מתחילים להתמזמז. אני נשארת לבד. חבר שלו פורש עליי חסות ואני הולכת איתו לחדר. הוא ינסה לגעת בי כל הערב. אני זורמת עם מיזמוזים למרות שלא ממש בא לי עליו. עוד פחות מזה בא לי על הבתולין שלי. אולי אם אאבד אותם אאבד גם את חוסר הביטחון שלי. לא אידאלי אבל שווה לנסות. בלילה השני שלנו ביחד אני נכנעת. הוא לא יודע שאני בתולה. הוא חודר אלי ואני קופצת שני מטר באוויר מכאב, רצה למקלחת ומדממת בדרך. יש בי גם תחושת הקלה. כשאני חוזרת לחדר הוא כבר ישן. יום אחרי זה הוא כבר איבד עניין.

טלי ואני קופצות למרכז בטרמפ, היא יושבת מקדימה, ליד הנהג. הוא מוציא את הזין והיא מתחילה לעשות לו ביד. מאחורה יושבים עוד שני בנים ואני באמצע. אחד מהם מוציא את הזין ואומר לי למצוץ. אם טלי עושה אז זה כנראה בסדר, חוץ מזה הם עושים לנו טובה. זה לא נעים לי ואני אומרת שלא בא לי לי יותר. הוא שם את היד שלי על הזין שלו ומזיז אותה. אני לא רוצה יותר, זה נראה לי נורא פתאום. אני עוד ילדה. הו מורידים אותנו מהטרמפ באמצע הדרך. 

אז ככה החלו חיי המין שלי. גם אחר כך לרוב לא ידעתי להגיד לא אם לא רציתי. לא חשבתי שאני יפה מספיק כדי להגיד לא ורציתי קרבה ותשומת לב. חשבתי שזו גם הדרך היחידה לספק את הסקרנות המינית שלי, זו שלא העזתי עדיין לחקור עם עצמי.