כן, מזמן לא כתבתי. זה חסר לי מאוד וגם לא חסר לי כלל, בעת ובעונה אחת.

לעיתים נדמה לי שהעיסוק בטקסטים של אנשים אחרים מעשיר כמו לכתוב בעצמי. שלהכניס את עצמי בקטעים קטנים ובדיקוק עדין, זה בעצם אותו דבר כמו להביא את עצמי בקטע פרי עטי ובמנה גדושה. אבל זה לא אותו הדבר והחלק שאינו חופף בקשר הזה, בין כתיבה לעריכה, היבהב זמן מה. כעת הוא דולק קבוע ומזכיר לי שכאן יש בית ובית נועד שיגורו בו, גם אם זה לעיתים מרווחות יותר. ובכל זאת אין בי געגוע כי אני מרגישה כאן בבית גם כשאני לא כותבת, ולא רק בגלל העבודה, אלא כי המסך הזה של העריכה, הצפייה בבלוג, הקריאה של אחרים והתגובות, נטועים בי כמו עמודי תמיכה. הרצף שלי לא נשבר, מקווה שגם לקוראים לא, שאני נוכחת קבוע.

בכלל רציתי לכתוב משהו על אופניים אבל פתאום נראה שהעניין המרכזי כבר עלה. חשבתי להוריד קודם את המטא בלוגינג מהלב, ואחר כך אפילו למחוק את הפסקה, להתחיל את הפוסט מליבו. אולי זה בא עכשיו כי מחרתיים הבלוג שלי חוגג עשור (29.9.2002). אורך חייו מובן מאליו ובלתי נתפס באותו הזמן. לפעמים הוא הדבר הכי חשוב לי ולעיתים עוד תחנה בדרך. הוא מוכר לקהילה מאוד מסויימת וגם אלמוני במרקם הבלוגים בעברית.

אם לשאת נאום תודה לחברי האקדמיה - אני מרגישה שאת הרווח העיקרי מהבלוג קיבלו הקצוות המנוגדים והחלקים הדחויים בי, שנתקבלו כאן כחברים מן המניין. זכיתי בדבר האמיתי מעצמי ובאנשים שנכנסו לחיי דרך המסך.

לא בא לי לסיים ולכן נמשיך בתגובות

עכשיו זה רשמי. התברר מצבי החוקי וניתן לי אישור כי אני אזרחית רומניה, אזרחות שמעולם לא ויתרתי עליה אך עלה לי כ-1000 ש"ח להבהיר את קיומה בכתב. כעת מה שנותר הוא לקבל מספר זהות חדש (עוד 200 ש"ח) ולהגיש בקשה לדרכון (כ-800 ש"ח). אך גם ללא דרכון אני עדיין אזרחית רומניה וזכותי להשתקע שם כרצוני. למי שמעוניין להיות נשוי לאזרחית רומניה, ומתוקף כך לקבל אזרחות בעצמו, מוזמן להגיש מועמדות. חלון ההזדמנויות להצעה הולך וקטן.

ברגע זה ממש הראיתי לאילנה את המסמך, כמו תלמידה שבאה הביתה עם תעודת הצטיינות ונוכחתי שהיא רשומה על השם המלא הקודם שלי, זה שהייתי צריכה להוכיח להם שאני כבר לא, ובעטיו להוציא תעודת לידה חדשה עם השם המקוצר. אוח לא, אני לא רוצה ליפול שוב לידיהם המטונפות.  נקווה שההבדל בין השם המקוצר לשם המלא לא יעכב את הבקשה ולא אצטרך לבלות שם יותר מהמינימום הנחוץ. אם אתה צריך אותם הם יעשו לך את המוות. למה? ככה. כי הם יכולים. והם תמיד צודקים ותמיד אטומים להגיון. על הדרך גם מוצאים את הדרך להוציא אותך קטן. כיוון שאני לא מרגישה קטנה יש לי חסינות מסויימת אבל לא יכולתי שלא להתחבר לסבלו של אזרח קשיש ששפכו על מזגו החביב קיטונות של בוז במסווה של יעילות. שתמות הפקידה המנומסת לכאורה.