נבואה שהגשימה את עצמה

ב1 למאי כבר ידעתי מה הולך לקרות ושזה רק עניין של זמן. ב19 למאי אבא נפטר.

זה לא נכון. האמת היא שעוד ב-20 בינואר שתי שניות אחרי שניתקתי את השיחה בה אמא שלי ביקשה שאלך להביא לאבא כמה דברים לבית החולים כי היא מתעכבת בעבודה, כבר שאלתי את עצמי איך נשב שבעה כולנו בבית הקטן והצפוף של הוריי.

 

מה אפשר לכתוב על נבואה שהגשימה את עצמה? איזה תועלת יש בזה שידעתי שזה הולך לבוא?

אחד החסרונות הבולטים הוא תחושת הפספוס המוקדמת, הידיעה הבלתי נמנעת, הלחץ המלווה התמודדות קרבה עם פחד. ידעתי שזה הולך לקרות והספקתי לפחד מזה. מצד שני, היתרון הבולט הוא ההכנה. הבום מתרכך. הגוף כבר איכשהו יודע מה הוא הולך לחוש.

 

אני רוצה לתעד את כל החוויה ההזויה שחוויתי, אבל הדבר דורש זמן ושקט, ומהם אין המון כרגע. בקרוב יהיה ואוכל לשמור את הרגעים האלה במגירה מיוחדת.

 

אהיה חזקה, כן.

 

 

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 28/5/2017 19:13
3 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של הבוחן העליון ב-2/9/2017 17:56

---

נבואה שמגשימה את עצמה

רק לפני מספר חודשים כתבתי על כך שאני מפחדת להזדקן ומפחדת שהוריי יזדקנו. כי אני מפחדת שיסעדו אותי וכי פחדתי לסעוד אותם.

אז כתבתי על הפחדים שלי והם התממשו, בצורה כזו או אחרת.

 

בינואר אבא שלי התאשפז עם דלקת ריאות בבית החולים. זה דבר כזה שהוא עושה מדי חורף מאז שהלוקמיה הפכה לפעילה והחלה הכימותרפיה, פשוט מתאשפז בגלל דלקת ריאות. או קרישת דם ותאים בגפיים. או איברים פנימיים מוגדלים. או, לפחות בשנתיים האחרונות מאז שאובחן עם אי ספיקת לב, בגלל מחסור בחמצן, השתלת דפיברילטור על קוצב הלב, צנתור. יו ניים איט. האשפוז התארך, הוא סבל מחום גבוה, ירד 20 ק"ג ולאט לאט איבד את היכולת ללכת בכוחות עצמו. באשפוז הזה חוויתי באמת מה זה אומר לסעוד הורה. לאחר שחרור ואשפוז חוזר הוא שוחרר בפברואר מבית החולים ישירות לבית חולים סיעודי גריאטרי. באמבולנס, על מיטה. אבא שלי בן 65. 

 

כל הקטע הזה של להאכיל אותו, לנקות אותו, להלביש אותו, לגלח אותו, להקשיב לו, לכעוס עליו, להבין אותו, לדחוף את הכסא שלו, ולבהות במיטה שלו, זה לא היה אמור להיות עכשיו כל הקטע הזה.

 

הקטע עם אי ספיקת לב מתקדמת, הקטע הבאמת הזוי, הוא הירידה בתפקוד הלב - פחות תשומות פחות תפוקות. המנוע של הגוף כולו עובד אצלו בפחות מ10% כרגע. זה בקושי מספיק כדי להשאיר את העיניים פקוחות וכדי להזרים מספיק דם למוח כדי לאפשר דיבור, הכרה, מיקוד. זה בקושי מספיק כדי לזוז.

 

הרצון העז לשחרר את אמא מכמה שיותר קשיים בכל המצב החדש הביא אותי לשיאים חדשים של התשה והלכאה עצמית. לא משנה כמה עשיתי, זה לא הרגיש לי מספיק. ולא משנה כמה פעמים הגוף שלי אמר "די, מספיק" בחרתי להמשיך לעשות.

 

התבגרתי בחודשים האחרונים יותר מדי. התבגרתי בבום. ההדרדרות במצב של אבא הייתה מהירה מדי ואיטית להחריד בו בעת.

לא סיימתי לעכל הכל באמת, כי עכשיו הוא מחכה. הוא מחכה בשקט בשקט ובחוסר מעש מוחלט, לדבר הזה שגם ממנו אני מפחדת, כי אני לא יודעת למה לצפות.

 

נבואה שמגשימה את עצמה. אני מחכה לפחד הבא שלי שיבוא לפטור אותי ממנו. שישחרר את אבא שלי מחיים שאינם חיים במצבו הנוכחי, ושישחרר אותי מהאימה הכרוכה סביב השחרור הזה.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 1/5/2017 19:16
1 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של sheperd ב-1/5/2017 19:01

---