ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

בקרוב: אילת 2007- טיול שנתי ל- 3 ימים !

כן חברים, ביום שני הקרוב אני נוסע לטיול שנתי, לאילת, ל-3 ימים ! ! ! הנה קצת מידע על הטיול מהדפים שקיבלנו..

כללי: "במסגרת תוכניות החינוך החברתי בביה"ס, תצאנה כיתות י"א לטיול למשך 3 ימים באזור אילת. הטיול ייערך מיום שני 26/02/07 עד יום רביעי 28/02/07 למשך 3 ימים. חזרה משוערת, יום רביעי בשעה 20:00. יש להיות מוכנים בשעה 06:30 בבוקר מאחורי מגרש בית הספר.

היום הראשון לטיול: נסיעה דרך כביש מצפה רמון, תצפית על מכתש רמון, נסיעה לאילת, סיור ב"נחל שלמה" - הר צפחות. ערב ברביקיו ומסיבת דיסקו במסעדת ה"מליבו" באילת. לינה: באכסניית בית ספר שדה אילת.

היום השני לטיול: סיור "הר יהורם", עין נקפים, נחל נטפים. ביקור באתר דגל הדיו. ארוחת ערב, סיור לילי במרכז התיירות באילת.

היום השלישי לטיול: סיור נחל שני, "הקניון האדום", שיט במפרץ אילת. נסיעה חזרה.

נימה אישית: זהו, אני כבר ארזתי, הכל מוכן טוב ויפה... קניתי לא מעט חטיפים, ממתקים, יש כבר חדרים מסודרים, אני בחדר עם חברים שלי, ואני מקווה שיהיה כיף בטיול הזה...כי אני באמת ציפתי לו לא מעט... אגב, היה ממש נחמד שביום ראשון (25/02/07) הייתה שביתה, כי התכוננתי והכל, עשיתי הרבה סידורים ביום הזה- וגם קניתי משקפיים חדשות. אגב- צפו כולם לה-מ-ו-ן תמונות אחרי אילת, כי הולך להיות פה פוסט-תמונות ענק, והפעם זאת הבטחה, כי סוף סוף יש לי מצלמה דיגטלית... ואולי אפילו, לא מבטיח, יהיו פה גם תמונות מפורים, כי כפי שאתם יודעים פורים השבוע... (אני לא מתחפש השנה...). אגב, אני משער שאתם יודעים שהטיול הוא טיול לימודי, ואנחנו לא הולכים לטייל בקניונים באילת, אלא לעלות על הרים... הכי קרוב לקניון אמיתי, יהיה ה"קניון האדום", שכן...כשמו הוא- גם הוא הר ! אבל למרות זאת, יהיו לנו כמה שעות חופשיות לטייל באילת, ונקווה שאני אנצל אותם כמה שיותר :) והכי חשוב- נקווה שאני אחזור בריא ושלם, ואני ארגיש טוב... למה נסיעות לא עושות לי טוב בד"כ.  

"קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה"....

(בראשית י"ג, 17). שלכם- מתן !

עדכון: היה ע-נ-ק באילת ! הכי כיף בעולם- בקרוב עידכון ענקי

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 25/2/2007 18:42
173 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-17/3/2007 00:28

ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

איך פורץ אחד יכול פשוט לשנות כל-כך הרבה דברים...

תארו לכם ש... יום אחד החלטתם לפתוח אתר. לא משנה איזה אתר, (ואם זה אפילו בפורטל שמאפשר פלטפורמה של אתרים מוכנים) פשוט החלטתם לפתוח אתר. כלשהו.. במשך שנתיים ויותר אפילו, השקעתם באתר, נתתם את כל הנשמה שלכם- הוספתם פינות, הוספת כתבות, תמונות, קישורים, פורום, סקרים, קליפים, ובעצם- מה לא ? גייסתם עשרות אלפי גולשים בחודש... והנה בא פורץ אחד, שמחליט לפרוץ לכם לאתר, והורס את כל מה שבניתם, את כל מה שישבתם שנים על גבי שנים- והשקעתם מהזמן האישי שלכם, ומישהו קנאי- בא, הורס, משנה, ואפילו מאיים בנורא מכל, במה שהכי לא ציפתם שייקרה איי פעם- מחיקת האתר שלכם. הפעם- הדבר הזה תקף בדיוק לגבי. במשך כשנתיים וחצי היה לי אתר כלשהו. אחד האהובים עליי, אתר שנתתי בו את כולי, והפך בעצם להיות התחביב שלי: להיכנס כל יום, לעדכן, לשנות, לשפר- להגיב לגולשים על מה שהם כותבים, וזה הפך באמת לחלק משגרת חיי הדיי עמוסה, ואף פעם לא וויתרתי על האפשרות לנהל אתר בצורה טובה, מדוייקת וקפדנית ללא פשרות. כי אני יודע דבר אחד לגבי, שאני עושה משהו זה באמת עד הסוף. ראיתי לא מעט אתרים קמים, ומתים אחרי יום, שבוע, חודש, ראיתי לא מעט אתרים נפתחים ולא מעודכנים יותר לעולמים... ורק את האתר שלי ממשיך ורק מתעצם ומתחזק מיום ליום. ועכשיו, כשעברתי כל-כך הרבה עם האתר שלי...- הוא הגיע, הפורץ שהחליט לפרוץ לאתר שלי, שנתתי בו את כל כולי, ולהרוס אותו. בהתחלה הוא מחק לי פינות, סקריפטים, כתבות, אני הוספתי הכל שוב בחזרה לאתר... הייתי המום לכמה ימים שבכלל מישהו הצליח לפרות לאתר שלי, שמעל שנתיים נתתי בו את כל כולי, ניסתי לעשות הכל על מנת לגלות מי זה, למה הוא פרץ, לנסות להתמודד עמו- אבל דרכי ההתמודדות שלי הסתיימו. בכל רגע שמתחשק לו הוא פשוט יכול למחוק את האתר שלי- ומה היה מאמין שאני אי פעם אומר את זה? אני פורש מלנהל את אותו אתר שנתתי בו את כל כולי... באמת שבכאב, אז אנשים אחרים אומרים לי "יאללה, בקטנה...זה כולה אתר" אז זהו, זה ממש לא כולה אתר, זה לא סתם אתר, זה אתר שנתתי בו את כל כולי, ופשוט אי אפשר לתאר במילים את כל מה שהשקעתי בו, את אלפי העיצובים והספיישלים שהאתר עבר, ואת עשרות אלפי הגולשים ביום. אבל זהו, בכאב רב, ואפילו עם דמעות בעיניים- זה נגמר והפעם סופית, כנראה.

נ.ב: כל מי שמכיר את האתר, אל תפרסמו אותו, אני לא מעוניין בזה. וגם אל תגידו את השם שלו בתגובות, ולמי שלא ממש הבין- אני מתכוון לאתר כלשהו שלי, וזה נגמר...

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 21/2/2007 21:11
92 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-2/3/2007 20:44

ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

"מלאך בבלט" - סיפור קצר.

 

היא הייתה המלאך שלו.

הם הכירו בדרך המוזרה ביותר שזוג צעירים יכול להכיר- הייתה זו אחת הפעמים שהוריו שלו "סחבו" אותו לראות מופע בלט שהגיע לעיר. הוא התנגד כמובן, מה לו ולבלט?
בלט זה לא לבנות? בבלט מופיעות רקדניות בתלבושות מגוחכות ומקפצות מקצה אחד של הבמה, לקצה השני שלה?
ואם מישהו מהכיתה יראה שהוא הולך ביחד עם הוריו למופע מוגחך שכזה, מחר כל השכבה תרכל.
לבסוף נותר בלית ברירה, והלך עם הוריו למופע, הוא ישב באחת השורות, וחיכה להזדמנות הראשונה שתעלה בדעתו, כדי לעצום את עיניו ואולי אפילו לנמנם קצת... ההצגה החלה.
אל הבמה יצאה נערה צעירה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות וחייכה. המוזיקה החלה להתנגן. היא החלה רוקדת, קופצת, מסתובבת ומסחררת את הראש שלו.
מסביבה הופיעו רקדנים נוספים, אך הם רק הסתירו לו אותה, הנערה היפה ביותר, שהייתה כמו מריונטה יפה וחמודה שמישהו משך בחוטיה מלמעלה.
אחרי המופע הוא היה המום לגמרי. הוא ידע רק דבר אחד: הוא חייב לראות עוד פעם אחת את הנערה הנפלאה ההיא... תוך התגנבות מגוחכת למדי לתאי ההלבשה, הוא מצא את עצמו ניצב מולה בלי מילים בפיו.
"מה אתה עושה פה, ילד?" היא שאלה. קולה היה רך אפילו כאשר התעצבנה...
"אה... רק רציתי להגיד לך שרקדת ממש יפה..." הנערה קימטה את מצחה.
"נערים בגילך צופים בבלט?" היא נראתה נדהמת וספקנית באותו הזמן.
"מעכשיו אני אצפה בו תמיד." אמר לה, והיא חייכה.
וכך הוא היה בא להופעותיה בעיר, יושב בשורה הראשונה ומוחא לה הכי הרבה כפיים. הוא לא פספס שום הצגה, שום הופעה, הוא לא פספס שום הזדמנות לראות את הנערה שלו רוקדת.
אחרי המופעים, הם היו הולכים לאכול גלידה, היו מטיילים על חוף הים, הוא היה מספר לה בדיחות, והיא הייתה צוחקת. והצחוק שלה היה כה נפלא, כה מדבק. היא הייתה רוקדת בשבילו, הוא היה מנגן לה בגיטרה.
הוא עזב את הכל. רק כדי להיות עם איתה קצת יותר.
הוא לא יצא עם חברים שלו, הוא לא עשה שיעורי בית, והוא אפילו שכח לפעמים לאכול, כי הוא לא היה זקוק לזה עכשיו, עכשיו היא הייתה רק שלו- ולא היה מאושר ממנו.
תקופת המופעים בעיר עמדה להסתיים. היא עמדה לעזוב ביחד עם שאר הרקדנים. אבל הם תמיד סירבו לדבר על יום עזיבתה, רצו לדחות עוד קצת ועוד קצת את המועד, אך הוא בא במהירות.... והנה זאת הפעם האחרונה שהתראו.
הוא לא בכה. הוא רק חיבק אותה, ונישק אותה בלהט כל כך רב כמו שאף אחד לא נישק אותה לפני או בחייה.
הוא ידע שהוא אוהב אותה. והיא אהבה אותו.
"מלאך שלי, האם נתראה עוד פעם?" הוא שאל וחרש. המזוודה הייתה כבר ארוזה, והיא בכתה, עיניה דמעו, וזה עשה לו כל כך עצוב... הוא כמעט נשבר לידה.
"אני מקווה מאוד שנתראה, אהובי." אמרה. היא נכנסה למכונית והוא הפנה את גבו אליה- ובילה שעה ארוכה בחוף הים, בועט בחול, דמעות עיקשות ממלאות את עיניו ומשפריצות על הלחיים שלו.
הנה האהבה שלו הלכה... הוא שוב נשאר לבד.
אבל הוא לעולם לא ישכח שהיא הייתה המלאך שלו, לתקופת זמן כה קצרה, אך כה מאושרת...

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 13/2/2007 16:22
163 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-21/2/2007 20:39

ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

עדכון: גם רעידת אדמה עברנו !

  

- את יום שני האחרון (30/1/07) העברנו במוזיאון "יד ושם"... בבוקר קמתי, התארגנתי, ולקראת השעה 9 בבוקר יצאנו מרחובות לירושלים... הנסיעה הייתה מעייפת, אבל גם מצחיקה (ילד מהכיתה שלי הקיא בשקית, והיה חור בשקית... בקיצור- היה קורע). כהשגענו למוזיאון, הייתה הפסקה קצרה, התחלקנו לקבוצות (אחרי הכל..כל שכבת י"א יצאה וזה המון תלמידים)- והמדריך של הקבוצה שלנו היה ממש דומה למורה כלשהו מבית הספר שלי. בכל מקרה, כל אחד קיבל אוזנייה ונכנסו למוזיאון, המדריך דיבר לפחות חצי שעה על כל פריט במוזיאון, חפר הרבה בשכל, וככה מהר מאוד (כן..בטח) הגיעה השעה 15:00 וכבר היינו באוטובסים חזרה לרחובות. האמת הצטערתי שהלכתי, הרגשתי ממש לא טוב, בירושלים היה קר רצח, במוזיאון היה חם אש ונהייתה לי סחרחורת... (בתמונה למעלה: תראו חלק מהמוזיאון).

- 99.9 שאני טס למסע לפולין בתחילת י"ב ! למי שלא יודע, אני עכשיו בכיתה י"א- ובתחילת שנת י"ב יוצאת משלחת מטעם בית הספר לפולין... ההכנות למסע כמובן- כבר התחילו... יש לי התלבטות קלה אם לצאת, זה המוווווון חומר להפסיד בבית הספר, הרבה קורסים לפני, הרבה הרצאות לפני, ובקיצור- לא קל בכלל. מה אתם אומרים ? מלבד זאת, הטיול נורא יקר (בסביבות 1,300 דולר) האמת שאני מנסה לקמבן מלגה... נראה כבר מה יהיה. ע-ד-כ-ו-ן: לא טס =[

- ככל הנראה אנחנו עוברים בקרוב לגור במזכרת-בתיה, אני לא מתלהב בכלל, אני אוהב את רחובות וזו העיר שאני גר בה מאז שאני זוכר את עצמי בערך... אני לא יודע מה יהיה בנושא הזה, ולא יודע מתי נעבור, איך, כמה ולמה.. ולכן אני לא מרחיב פה.. כשיהיו דברים ברורים בשטח... אני אעדכן פה בע"ה. לא עוברים דירה !

- ביום חמישי (8/2/07) היה לנו מבחן במתמטיקה, היה באמת אחלה, המבחן זרם לי באמת... ולמרות שאני כבר יודע על 2 טעויות שהיה לי במבחן הזה, עדיין סביר להניח שאני אקבל בו 100.. המבחן בנוי ב"שיטת הצבירה" כלומר אפשר להגיע עד 150 נקודות (משהו כזה..) כמו בבגרות במתמטיקה- (מי שעשה את שאלונים 01,02 יודע על מה אני מדבר..) לא משנה, אני באמת מרוצה מהמבחן, לא הייתי בכלל לחוץ, הייתי רגוע, התרגילים הצליחו לי ויצאתי מהמבחן עם התחושה הכי טובה שהייתה לי אחרי מבחן במתמטיקה- מזה הרבה זמן... עכשיו נותר רק לחכות לציון. עידכון !! קיבלתי במבחן 98, נחמד.

- השבוע היה לנו שיעור פסיכולוגיה, הנה תיאור: שיעור פסיכולוגיה ממוצע, לומדים על "לחץ". תלמידה קופצת מהמקום בבהלה: "אמא! גו'ק". המורה: "זה גורם לך ללחץ?". אולי פה הציטוט לא נשמע מצחיק, אבל זה היה כל-כך מצחיק בשיעור...

- ציטוט הזוי: "עידן, למה אתה מתחפש השנה"? עידן: "לשטן! הרי כל השנה הייתי פשוט כזה מלאך..."

- אבי ביטר היה כל-כך שמן בבר מצווה שלו, שהוא עלה לתורה- במעלית !

- לומדים למבחן בהיסטוריה על מלחמת העולם השנייה. אני: "נו ענבר, רוחות מלחמה נושבות באזורך?". ענבר: "רוחות כישלון נושבות באזורי!".

- יתוש יכול לזהות מטרה מ-65 ק"מ אבל כאפה? כאפה הוא לא מזהה מחצי מטר.

- ביום שישי האחרון (9/2/07) היה לנו בשעה ראשונה שיעור היסטוריה, המורה עבר תלמיד תלמיד בכדי לבדוק אם הוא עשה שעורי בית, אני שכחתי את מחברת היסטוריה שלי בבית :( אחרי שהמורה גילה שיותר מחצי כיתה לא עשתה שיעורי בית, הוא אמר: "כל מי שעשה שיעורי בית יכול לצאת לבחוץ לרבע שעה להנות מהשמש..." אני ישר נבהלתי כי חשבתי שיהיה בוחן למי שלא עשה... אבל מי שלא עשה שיעורי בית פשוט נשאר בכיתה להשלים אותם... אני גם נשארתי בכיתה, כי המחברת שלי נשארה בבית ואיתה גם שיעורי הבית (שלא עשיתי, אגב...). היה מצחיק ביותר. סיימתי ללמוד לפני 11 כי המורה שלי לספרות מוגבר לא באה.

- אגב, תודה רבה לנועה המקסימה שעשתה אחלה תמונה לבלוג:

 

---

עדכון - יום שישי, השעה: 00:15 בלילה !  - רעידת אדמה בזמן אמת, ואיך שהמיטה זזה לה:

ביום שישי, ראיתי בערוץ 10 את הסרט "איך להיפטר מבחור ב-10 ימים" בשעה 12 ורבע בלילה כשהסרט נגמר, הלכתי לישון ! כיבתי את האור, הכל חושך, ואחרי שנייה המיטה זזה ברמות היסטריות, לקח לי כמה שניות לקלוט שזו רעידת אדמה, קפצתי מהמיטה- למחשב כמובן: ומפה הסיפור התגלגל... אנשים הייתה רעידת אדמה באמת ! קפצתי מהמיטה בסערה ! היתה רעידת אדמה ! עידכונים ב"וואלה":

news.walla.co.il/?w=/1/1055444

news.walla.co.il/?w=//1055443 

ידעתי ! אני לא סתם קופץ מהמיטה למחשב בשעה 1 בלילה כמעט... במקום לישון.

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 9/2/2007 20:50
116 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-18/8/2007 12:58

ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

"אל תמעיט בעוצמת פעולותיך" - סיפור קצר.

 

יום אחד כשהייתי בכיתה ט`, ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס, שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי : למה ילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם.
היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת.
בשעה שהלכתי , ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו , העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה.
המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מ` ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו.
ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו.
נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה " וחייך אלי.
זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית , עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם , איפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי , אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן.
הוא אמר שהוא הלך לבי"ס פרטי קודם לכן.
בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן.
דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים.
מסתבר שהוא ילד "גזעי".
שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל ? הוא ענה שכן.
בילינו ביחד כל אותו סופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי.
ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים.
אמרתי לו , נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום . הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים. במהלך 4 השנים הבאות , עידו ואני נעשינו חברים טובים.
כשסיימנו את התיכון , התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה.
ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם" הוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון.
ראיתי את עידו באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון.
הוא התמלא וממש נראה טוב  למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון.
הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג- אתה תהיה גדול" הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים ( מלאי הכרת תודה) וחייך."תודה" הוא אמר.
כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך  בגרונו ואמר:
סיום התיכון  הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך  לעשות את זה במהלך השנים  הקשות הללו – ההורים שלך המורים שלך.אבל יותר מכל החברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זהו המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו . אני הולך לספר לכם סיפור , הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני  כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו.
הוא סיפר  שהוא תיכנן להתאבד באותו סופשבוע.
הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותם כדי שאימא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן.
"למזלי , ניצלתי , החבר שלי הציל אותי מהתאבדות".
שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך , הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו.
ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי למחייכים את אותו חיוך מכיר תודה, שעד לאותו  רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה.
אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של פעולותיך ביותר - שיכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה.

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 2/2/2007 22:26
134 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-9/2/2007 20:40