אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
25 |
זה פתאום קורה כל כך מהר | |
|
תגיות:
|
נראה כאילו המון זמן עבר מאז שזרקתי קורות חיים באיזה אתר וקיבלתי הודעה שהן הופצו בתפוצת נאט"ו, ואחרי זה כמה טלפונים מחברות השמה וכולם לאותו מקום ספציפי. בינתיים החיים המשיכו עד שפתאום באיזה אחר הצהריים טלפון, כן קיבלנו מכאן וכאן, תבוא מחרתיים, הנה ההוראות איך להגיע. ואין אפילו זמן לעכל את זה כי יש הגשה והשותף בדיכאון כי בדיוק נפרד מהחברה שלו ואז צריך לעשות במקומו את השאלה שלו, ואחרי שזה נגמר הוא זה שגורר אותי לחדר כושר בשביל לעשות אימון כוח ורק כשאני חוזר בערב ומתיישב כדי לנסות ולקלוט משהו למרות השרירים הכואבים, פתאום אבודים נראה מעניין יותר ואין כוח לכלום והעייפות משתלטת ומחר גם ככה צריך לקום מאוד מוקדם כי יש שיעור על הבוקר, ואחריו צריך לקחת אוטובוס ואחר כך רכבת וטרמפ קטן עם אבא ועוד לפני שאני אספיק לנשום או בכלל טיפה לחשוב זה כבר יתחיל. מחר ראיון עבודה (אמיתית) ראשון.
2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
15 |
בדרך הביתה | |
|
תגיות:
|
אחרי שלושה שבועות, תמיד יש את הרצון הזה לשנות אווירה, להחליף ולו ליום אחד את החדר הקטן עם הנוף למפרץ בחדר אחר, החדר הישן שלי שכבר לא שלי, לחזור לאווירה של בית. גם אם זה ביום שישי בבוקר, עדיין יש בזה משהו טיפה מרגש לארוז תיק ולסחוב דברים לכיוון האוטובוס שייקח אותי לתל אביב, ומשם עוד אוטובוס אחד עד לשכונה. דרך של שעתיים וחצי עד שלוש שעות עם הנופים של כביש החוף (אין קטע יותר יפה מהקטע בין חיפה ועתלית), אני עם מוזיקה באוזניים והרבה מחשבות מכל השבוע שנשארות מאחור בחיפה. לא פשוט להגיע הביתה. הבית בשנה חמישית הוא לא כמו הבית בשנה ראשונה. אני פחות מגיע, מוצא יותר תירוצים להישאר בסופי שבוע בחיפה (לימודים, חברים שמארגנים דברים בדיוק בחמישי, שישי או שבת) וגם תמיד יש את העניין עם הבית. החדר שלי כבר לא ממש החדר שלי. ההשתלטות של אח שלי עליו כמעט הושלמה, ובשבילי זה רק מקום לישון בו, ככה שאני לא ממש יכול לשבת שם. לקח זמן עד שסידרו לי מחדש מקום נוח לשבת בו, אבל זה עדיין לא זה, עדיין לא השקט שצריך בשביל לשבת ולעשות שיעורים, ללמוד כמו שצריך. זה לא מה שיש לי בחדר בחיפה. כשמגיעים פעם בשבועיים שלושה, נכנסים למנטאליות אחרת ממה שאני רגיל. הבית מתנהל בצורה שלו בזמן שאני לא שם ואין לי מושג איזה ריבים היו ואיזה הסכמים האחים שלי עשו. לפעמים יש תחושה שמחכים שאני אגיע כדי שיהיה מישהו שייקח מהם חלק מהמטלות שיש לעשות בבית, אבל אני בסך הכל מגיע עייף ורוצה לנוח אחרי הדרך הארוכה ולנסות להתרכז בשיעורים שלי. בצורה הזו העצבים יוצאים די מהר, פורצות מריבות, וחצי שעה אחרי שאני מגיע הביתה כבר מישהו מסנן "חבל שבאת הביתה", ואז כבר עולות המחשבות הראשונות של למה אני צריך את כל זה, למה אני מרגיש סוג של צורך לארוז כל פעם את התיק ולנסוע דרומה ליום-יומיים, רק בשביל לריב ולהרגיש זר. אני בסך הכל רוצה שקט ותחושת חמימות שקצת חסרה בדירה הריקה בשבתות בצפון. אז חוזרים לנוהל שבת מקוצרת, ובמקום לקום ממש מוקדם ביום ראשון, מגיעים לצחנה המרכזית כבר לאוטובוס הראשון של מוצאי שבת שמגיע עד למעלה ההר. אין כוח להישאר יותר, והחדר האינטימי והפרטי שלי נראה הרבה יותר מושך וחמים. באוטובוס אני פוגש מישהי מהאגודה, שבדיוק כמוני חוזרת מסוף שבוע בבית. היא עדיין בשלב של לחזור כל שבוע, להחליף אווירה באווירה, לחזור לכמה ימים להיות תלויה באחרים במקום העצמאות של החיים בצפון. פעם גם אני הייתי ככה, עכשיו רוב החיים שלי בצפון והבית נראה פחות בית. פול יאנג שר פעם שהבית זה המקום שבו אתה מניח את הראש, ואולי הנסיעה שלי צפונה, היא היא הדרך הביתה. [בדרך הביתה – רונה קינן]
צריך הרבה כשרון לקחת שיר שאני אוהב ולעשות אותו הרבה טוב יותר. היום אני הולך לראות אותה מופיעה :)
2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
30 |
אנשים שצריך להרוג #34124 | |
|
תגיות:
|
אנשים ששולחים לך SMS ב-2 וחצי לפנות בוקר, כשחצי שעה לפני זה אמרת להם לילה טוב בג'ימייל צ'אט פלוס אזכור שצריך לישון כי יש משהו שצריך לעשות מוקדם בבוקר. רק בשביל להגביר את העצבים, אחרי ששולחים בחזרה אליהם הודעה של "זה לא יכול לחכות לבוקר? אני מנסה לישון כאן, הגזמת לגמרי", הם שולחים עוד הודעה וממשיכים בשלהם.
וזה כמובן בלי להזכיר את תוכן ההודעה שעוד יותר היה מרגיז. נורא מעצבן ללכת לישון עצבני. עכשיו צריך להוציא את הסירה כדי לפלס דרך לחדר כושר בשביל להוציא את העצבים האלו.
6 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,378
כניסות