מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

8 5/2007		חשבון נפש
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, אופטימי, שחרור קיטור

לפעמים אני פשוט מרגיש שכל מה שאני עושה זה לחנוק את עצמי. לחנוק, כי אני דואג לתקוע את עצמי כל כך חזק ויוצר עוד ועוד מחסומים שמונעים ממני להיות את מי שאני באמת רוצה להיות, לעצור את עצמי מלהיות הבן אדם שאני רוצה להיות. הגעתי לנקודה כזאת שאני צריך לערוך עם עצמי חשבון נפש נוקב ורציני ולא להסתפק בלהצהיר הצהרות שאחר כך אני לא אעמוד בהם.

אני מרגיש כאילו הפכתי את עצמי לשק של רחמים. יש בתוך השק הזה שפע של רחמים עצמיים, זה הרצון שלי לענות את עצמי על כל הנפילות שלי, על האכזבות, הטעויות שאני עושה וכל מה שגורם למציאות המרה לטפוח לי על הפנים. אני כל הזמן מבקר את עצמי, שונא את המראה שלי, מתעצבן מחדש משטויות ונובר בפצעים פעם אחר פעם, גם בכאלו שאין הצדקה לקיומם. הבעיה היא שאני לא עושה שום דבר ולא משתנה בצורה כזו שתגרום לי להפסיק להרגיש ככה.

שאר הרחמים שבשק הם כאלו שאני מבקש מהסביבה. מצד אחד אני יכול לשנוא את זה, אבל אני מבקש את זה כל הזמן. סוג של רצון להסיט את תשומת הלב קצת אליי, לתת לי הרגשה שלמישהו קצת אכפת ממני. הבעיה היא שהדבר הזה גורם לכך שאנשים רואים אותי בתור ייצור חד מימדי, מדוכא שכל הזמן תקוע על קיבעון מסוים ומסרב לצאת ממנו. זה לא שאותם אנשים לא מסוגלים לראות מעבר לזה, אני פשוט לא נותן להם את הדרך לראות גם קצת מעבר. בשלב מסוים לאותם אנשים מתחיל להימאס מלהקשיב שוב ושוב לדברים שלי, אז הם מתרחקים ונעלמים, כי מי רוצה קשר עם אחד שתקוע באותו מקום. זה עוד יותר יחזיר אותי אחורה אל מתי שהכל התחיל ויפתח מחדש את פצעי התיכון, שיצרו את הבחור שמסוכסך עם עצמו עד היום.

זאת אחת הצרות הכי גדולות שלי. אני יודע בדיוק מה הבעיות שלי, ממה הן נובעות ולפעמים אפילו מה הדרך לטפל בהן. רק שהדרך לפתרון עוברות דרך מספר לא מבוטל של מחסומים שחוסמים לי את הדרך להשתנות. הם חוסמים לי את הדרך בצורה כזאת שאני לא בטוח שאני יכול לעבור אותם. כאן נכנסים פנימה הפחדים היותר גדולים שלי שהם אלו שמעצימים את הגודל של אותם מחסומים. הפחד מלהרגיש לבד, הפחד מכישלון, הפחד להביך את עצמי והפחד להודות שאני באמת כזה. הם משתקים אותי, משאירים אותי להתמודד עם כל השדים שבי בבית, מכונס בעצמי וסגור, בלי לתת לאף אחד להיכנס פנימה. אני עוצר את עצמי כל כך הרבה פעמים, מחליט פתאום לחשוב פעמיים (או 20 פעם) על כל דבר, פוחד תמיד מהדבר הכי גרוע שיכול לקרות (או שזה שאני חושב שיהיה הכי גרוע) ואז אומר שאין סיכוי שאני אכניס את עצמי לדבר הזה ועוזב, מתלבט, מתחרט ושוב מתלבט ולא לוקח את הצעד הזה, זה שיכול לעזור לי יותר מהכל.

אני כבר לא מסוגל לחיות עם עצמי ככה. אני מתסכל על החודשים האחרונים, מסתכל על כל מה שקרה שהביא אותי לכזה שפל מדרגה ושנאה עצמית, מסתכל על הטעויות הטיפשיות שעשיתי בגלל התלהבות יתר (עוד חטא ידוע שלי) ואי עמידה במילה שלי לגבי כל העניין. כל הזמן הזה האשמתי את הצד השני בכל מה שקרה בלי לראות את הדברים שאני עשיתי שגרמו לכל הדבר הזה. שוב פעם לא הייתי עצמי ולא הייתי מי שאני באמת רוצה להציג לעולם, אלא רק איזה אחד שרוצה הכל ומהר ועושה את כל הדברים הלא נכונים שיגרמו להכל להתפרק. היה אפשר לעצור את זה, אבל זה כנראה היה יותר מדי ככה שהצד השני העדיף לברוח במקום לעצור, להעמיד דברים במקום ולתת להם לזרום בצורה הנכונה, ולא לייצר שקרים, אשליות ובעיקר מרחק שאני כבר לא בטוח כמה שני הצדדים רוצים בביטולו.

יש בתוכי הרבה כעס שנאגר בזמן האחרון על הכל אבל הדרך הכי טובה להוציא אותו החוצה תהיה דווקא ביכולת שלי לכעוס על עצמי על כל אותם הדברים האלו. במקום להוציא את האגרסיביות הזאת בריבים מטופשים, להוציא אותה בחדר כושר, בבריכה או בהליכות ארוכות, לכעוס על עצמי יותר כשאני עומד שוב פעם לעשות משהו שאני אצטער עליו (כמו לקחת עוד איזה חטיף מהארון כשאני ממש לא רעב, רק בגלל שקצת משעמם לי), להכריח את עצמי לעשות כבר את כל מה שאני אומר שאני חייב לעשות ולא להתפשר יותר על שום דבר, ובעיקר להתחיל להאמין שאני מסוגל לעשות את הכל, שאין שום דבר שהוא מעבר למה שאני יכול להשיג. רק אם אני אתחיל להשקיע בעצמי, המניה שלי תעלה, ודברים יפסיקו להפריע לי. אני צריך להתרכז ולהשיג את מה שאני רוצה כרגע בלי להיות תלוי באף אחד ובלי להסתכל על מה שלאחרים יש ולי אין. לי יש מספיק דברים בחיים שאנשים אחרים היו רוצים בעצמם.

רק אחרי שאני אטפל בעצמי אני אוכל לתת לאנשים להתקרב אליי ולנסות להתקרב לאחרים. רק ככה אנשים ישימו לב שיש בי הרבה מעבר לאותה דמות חד מימדית ויתקרבו. רק אז אני אוכל לנסות וליצור קשר בדיוק כמו שאני רוצה, ולא לקפוץ על משהו שפתאום נראה אמיתי. הכישלונות האחרונים הראו לי כמה אסור לי להתפשר על הדברים שאני באמת רוצה וכמה אינטואיציה ראשונית משמעותית הרבה יותר מאשליות שיכולות להיווצר על ידי פנים יפות או מילים יפות. אני לא מוכן יותר להתפשר על דברים שלא נראים לי מספיק מתאימים אליי מהצד שכנגד במקום רק להאמין שהכל יהיה בסדר ושהדברים יסתדרו אחר כך. אלה בדיוק הדברים שבסוף יטרפדו את הכל. למרות כל האכזבות עוד לא איבדתי את האמונה הזאת שאני יכול למצוא את מה שאני מחפש. אני עדיין מאמין שאי שם בחוץ יש מישהי שתרצה להתקרב אליי ולא תברח כשתראה את מה שמסתתר מאחורי החומות שלי, שנייצר בינינו אינטימיות קרובה בלי לחשוש אחד מהשני, שהמגע הראשוני והאמיתי בין שנינו יהיה בין שני הלבבות ושברגעים הכי קרובים שיכולים להיות לא יהיה אכפת לשנינו מהעולם שבחוץ. על זה אני לא מוכן להתפשר.

יש לי תחושה של שינוי באוויר, של רצון אמיתי שהדברים יתחילו ללכת אחרת בחיים שלי. ביום שישי האחרון הצלחתי לחצות מחסום אחד בזכות אדם קרוב שבאמת אכפת לו, ואתמול גרמתי לכעס שנוצר אצלי לקום ולעשות כמה מעשים שיכולים לגרום לדברים להשתנות, ולייצור מוגבר של מספיק פטישים שישברו עוד כמה מחסומים שיש לי בדרך. עוד לא איבדתי תקווה בעצמי. אני הולך להראות לעולם מי אני באמת.

 

 

[מיליון פעם – מלכת הפלקט. במקום ציטוט, יותר מתאים כבר לשים את כל השיר...]

שמור   בטל

16 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-12/5/2007 11:37

 

11 4/2007		ניקיון
		תגיות: טכניון, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים

אז ה"חופש" נגמר לו, ומישהו למעלה החליט להאריך אותו עוד קצת, אבל כמו שלא היה ממש חופש מרוב שיעורי בית (שלא נגמרו) ככה גם עכשיו זה לא ממש חופש, כשעדיין יש מועדי ב' שנבחנים בהם. היום היה אחד כזה (האחרון בשישי) של המבחן הזוועתי שהיה לי במועד א'. הפעם עדיין היה נורא, אבל פחות זוועתי ממקודם, ולשנייה אחת היתה לי הרגשה טובה שהתחלפה אחרי שאנשים התחילו לשאול שאלות. אז כרגע זה סימן שאלה מאוד גדול וכל מה שנשאר זה לחכות לציונים ולפקטור שאולי שוב יהיה. כל תוצאה, תהיה אשר תהיה, תספק, במיוחד אם יהיה מדובר בעובר, ויותר מכך, בשיפור כלשהו. עכשיו זה בצד ואפשר לנצל את החופשה הכפויה לצורך לימודים למבחן ביום שישי (חובה לשפר ובהרבה) ולשיעורי הבית שעדיין נותרו מהחופש.

כל החופש הזה היה מרדף אחד ארוך אחרי לעשות כמה שיותר דברים, לנסות ולספק כמה שיותר מהסביבה. בילוי קטן עם אבא, בילוי קטן עם אמא, סדר עם צד אחד של המשפחה, חגיגות יום הולדת לאחותי עם הצד השני וגם רצון, שלא כל כך התמשש, להיפגש עם חברים ולהרגיש באמת קצת חופש. בין לבין נדחפו להם שיעורי בית והתכוננות למבחן, מה שגרם להתרוצצות אינסופית ורדיפה אחרי השעון. בכלל, בבית מאוד קשה ללמוד גם ככה, ובגלל זה חזרתי למעונות בערב החג השני. בערב החג לא ממש הצלחתי למצוא את הריכוז המתאים, אבל בחג עצמו כבר ישבתי לי עם אנשים למרתון אחד ארוך לפתור מבחנים ולצאת עם הרגשה שאפשר לעשות את זה. את התוצאות, כאמור, אני מקווה לראות תוך שבוע.

אבל יותר מהכל, את ערב החג השני ניצלתי לעשות ניקיון של פסח, רק שהניקיון הזה היה פנימי. הצטברה לי בזמן האחרון זפת בתוך הלב ורציתי כל כך להוציא אותה כבר החוצה, לחזור לנשום ולהרגיש כמו שצריך. בשבועיים האחרונים התכתבה קצת עם הבחורה שגרמה לי לכל זה. עד היום לא ממש הבנתי מה הלך שם, ואיך קרה שמבחורה שהראתה שהיא מעוניינת למרות שאני לא הייתי בטוח בכך בעצמי (אם אני מעוניין), שבאה והתקרבה עד למרחק של נשיקה (וטיפה יותר מזה), הגעתי למצב שאני צריך להבין לאן היא נעלמה לי פתאום, איך קרה שהיא החליטה שהיא לא רוצה יותר וכמעט וניתקה מגע. תחשבו על ההרגשה הזו שיש לכם משהו טוב בידיים ולפתע הוא נעלם לכם, ותבינו איך הרגשתי. לא רק זה, היא גם זכתה להכיר אותי הרבה יותר לעומק והיתה אמורה להבין אותי הרבה יותר מאחרות, כי האמנתי בה ובהרבה דברים בה. למרות כל זה, היא בחרה לעשות לי את אחד הדברים שאני הכי מתעב וציפתה שאני אבין.

אבל אני לא הבנתי. בדרך כלל, כשאני מקבל את הדחייה, אני מתכנס בעצמי, מתייסר עם הכאב ולאט לאט ממשיך הלאה. כאן התחיל לפעפע משהו אחר. ביחד עם כל הכאב, הצטבר לו זעם עליה יחד עם רצון להבין מה קורה כאן. ניסיתי לדבר איתה אבל היא נשארה סגורה ומרוחקת ולא רצתה להתעמת איתי בכלל. למרות זאת, נשארתי אני והמשכתי לתת מעצמי בשבילה כשהיא היתה צריכה, רק כי חשבתי שזה הדבר הנכון. כשהעניינים התפתחו ביקשתי ממנה שלמרות הכל, נשמור על הידידות שהיתה קודם, ולמרות כל מה שנגרם, רציתי להיפגש איתה בחופש, ליהנות קצת, לתת לה הזדמנות אחת נוספת בתור בן אדם ולא בתור בחורה, אבל היא העדיפה לוותר מתוך חשש מעימות ולא ממש מצאה לי זמן. כשהבנתי שאין לי בעצם יותר מדי סיבות לנסות ולעשות משהו ושאני שוב מנסה להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא ממש רוצה (והיו כמה פעמים כאלו עוד לפני זה), החלטתי לחתוך. החלטתי שאני לא יכול להתמודד עם כל הדברים האלו בפנים ולהמשיך להרגיש ככה והפעם הגיע הזמן שגם היא תדע מה היא עשתה. הדברים שכתבתי לה היו חריפים ביחס לדברים אחרים שיוצאים מהלב, למרות שהשתדלתי להיות כרגיל אותו בחור טוב. כתבתי לה שאני רוצה לנתק מגע, לפחות מהצד שלי, ולתת לעצמי להירגע מהכל, להשתקם.

יכול להיות שאני מגזים, ושאני לוקח קשה מדי משהו שלא הייתי צריך להתייחס אליו בכלל, אבל הגיע הזמן לעמוד על העקרונות שלי ולהחזיר מלחמה לעולם. אני לא יכול כל הזמן לספוג מכות ולהגיד תודה. אני רוצה להרים את הראש ולהביט ישר בעיניים. צר לי שזה יצא עליה ככה, ואם היינו נפגשים ומדברים על זה פנים מול פנים הדברים היו יוצאים בצורה הרבה יותר עדינה. אין בה משהו עד כדי כך מרושע שגרם לה לכל זה, ובגלל זה יש איזה קול קטן בתוכי שמעלה לי כל הזמן מחשבות לנסות וליצור שוב קשר איתה, לראות שהכל בסדר, לתת איזה ליטוף קטן ומרגיע על המכה שהנחתתי עליה. הייתי באמת רוצה לדעת מה עובר לה עכשיו בראש, לשמוע את המחשבות שלה על מה שכתבתי לה ועל כל מה שקרה, ואולי סוף סוף לקבל ממנה כנות אמיתית ורצינית. אם כל מה שהיה עדיין חשוב בעיניה (ואני מקווה שעד סוף השבוע היא תקבל חיזוק לעניין, ולא כי אני רוצה "להראות" לה) היא זו שצריכה לבוא ולהראות את זה, להראות שלפחות זה היה אמיתי. התרחקות הפעם משמעותה ניתוק כללי של הקשר, ואני יודע שאת זה היא לא רוצה. במוקדם או במאוחר היא תצטרך להתייצב מולי, וזה יכול לקרות כבר מחר או ביום ראשון, בתל אביב או כאן בטכניון. אין לי רצון וכוחות נפשיים להיכנס לריב מיותר על דבר שלא קיים ושאני לא מעוניין בו.

אני כותב את הפוסט הזה לא מתוך כוונה לתפוס שוב את תשומת ליבה או לקבל חיזוקים לעניין. בניגוד למכתב ששלחתי לה, את הפוסט הזה כתבתי בשביל עצמי, בשביל לגרום לעצמי להבין שעשיתי את הדבר הנכון, עם כל הצער והכאב שבדבר. וכן, קשה לשנוא מישהו שהאמנתי שהוא קרוב אליי (וזה מזכיר מאוד שורה משיר עם משמעות מאוד אישית שפעם שלחתי לה, לבקשתה). לא כתבתי אותו בשביל שהוא יגרור כאן תגובות של עידוד שיכולות להתפרש כסוג של רחמים, או תגובות שטנה כלפיה. אני לא מתכוון לרדת לרמה הזו, ולכן אני חוסם את התגובות לפוסט הזה (מה שמצרף אותה למועדון שהיא כלל לא ראויה להיות בו). מי שרוצה להתייחס יכול לפנות בצורות פרטיות יותר, אבל לא בטוח שאני ארצה להתייחס. בסופו של דבר, עדיף להשאיר את העבר בעבר.

היא אמרה לי שיש לי לב מסוכר, שאני בחור מושלם עם סוס לבן וורד בין השיניים, ולמרות הכל היא מוותרת. אף פעם לא חשבתי שאני כזה ואני עדיין לא חושב, ולמרות הכל, למרות הכאב, אני מרגיש מאז שכתבתי הכל הרבה יותר טוב והרבה יותר משוחרר. הפנים כבר לא מכוונות לרצפה, אלא קדימה. אני לא מתכוון לתת לכל זה לגרום לי לאבד את האמונה שמתישהו גם לי יהיה טוב, אם כי אני לא רוצה לחפש משהו בזמן הקרוב. אני צריך לתת ללב לנוח, להשתקם וזמן לצלקות להגליד.

 

"זו את שנוגעת
את שבורחת
תדעי אין לי רגע
אפילו דקה לחכות
והשמש היום
מאירה לי לצאת
אל הים הגדול"

[לפי יש בי עוד כוח – הפרויקט של עידן רייכל]

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע

 

14 3/2007		Back to square one
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, טכניון

כן, סוף סוף נגמר החודש הזה שבו ניסיתי לנתק את עצמי מהעולם, בלי הרבה הצלחה. תקופת המבחנים נגמרה לה ביום ראשון בקול תרועה רמה עם מבחן שאף אחד, אבל באמת אף אחד, לא הצליח לסיים אותו בזמן. יש נוהל חדש ומוזר בפקולטה שלי, שהתחיל עוד בסמסטר הקודם, לחלק את המבחן לשני חלקים ולדחוף באמצע הפסקה של 10-15 דקות. זה כמובן נועד לגרום לסטודנטים להתאפק יותר ולחכות להפסקה הזאת במקום לצאת לשירותים באמצע. אז למה שלא ננסה לעשות להם את זה עכשיו? פעם ראשונה שצוות הקורס התמודד עם התקנה הזו ולא הלך לו כל כך טוב. עד כדי כך לא הלך טוב, שמרוב לחץ בזמן לא הצלחתי לקרוא שאלה ולנסות להבין. פשוט לא מצאתי את הריכוז הדרוש בשביל לקרוא, להפנים ולשפוך החוצה את מה שהייתי צריך לשפוך. וזה לא רק אני. אנשים דיווחו שאפילו לא היה להם מספיק זמן בשביל לכתוב "לא יודע" שיזכה אותם ב-20% מהניקוד לאותו סעיף. פשוט לא היה זמן, וזה נכון לשני החלקים, מה גם שקשה למצוא ריכוז אחרי שיצאתי מהחלק הראשון עם תחושה כל כך רעה. עכשיו נשאר לחכות שבוע ולראות כמה פקטור הם יואילו בטובם להוסיף. אני כבר שריינתי לי את מועד ב' ביום הראשון אחרי שחוזרים מחופשת פסח (חופשה? זה חדש...).

גם במבחנים האחרים הציונים לא הכי מזהירים. ציון פושר מאוד בביולוגיה ועוד אחד זוועתי בכימיה גוררים אותי לעוד שני מועדי ב', בנוסף למועד ב' בקורס שחזרתי עליו הסמסטר וקיבלתי בדיוק את אותו הציון שהיה לי בסמסטר הראשון (אחרי מועד ב', שנפלתי בו). היה מבחן קשה ומתוך 4 השאלות עניתי כמעט מושלם על שתיים מהם וכמעט אפס על שתי האחרות. כישרון טבעי.

את היום בין סוף מועדי א' ותחילת סמסטר אביב ניצלתי לעבודה. התקבלתי לעבוד בתור מדריך ביום ההכוון לסטודנטים החדשים שהתחילו בסמסטר אביב. האמת, לא ידעתי ממש למה אני נכנס. אני לא טיפוס שרגיל למצוא את עצמו פתאום במרכז הבמה, והמילים שלי בדרך כלל נוטות להיבלע האחת בשנייה במצבים האלו. למרות הכל, ולמרות הפחד הרגיל שלי מהדברים האלו, החלטתי שאני הולך עם זה עד הסוף. הלכתי לראיון, ישבתי מול האנשים באגודה שארגנו את הכל שראיינו אותי, השתדלתי לדבר בצורה רגועה וטובה ולהעביר את המסר, וככה התקבלתי. ביום שני בבוקר הגעתי למקום המפגש באולמן, שם חיכו שאר המדריכים, כולל אחד שלומד איתי בסמסטר (ואז גיליתי שהוא הפך להיות הרכז האקדמי של הפקולטה). נתנו לנו כמה דגשים, כמה מילים שצריך ללטף את הילדים בהם ויאללה, לכו קחו אותם מהטקס שלהם לפקולטות. רק מה? הטקס נגמר קצת לפני 11 אבל הקבלת פנים מטעם הפקולטה התחילה רק ב-12, ועד שהם לא עוברים את מה שהפקולטה תכננה איתם, אי אפשר לצאת לדרך ולהראות להם את הקמפוס. זו היתה שעה די מייגעת, כי הם וגם אני די השתעממנו לנו. אי אפשר לעשות משהו כי אוטוטו אמור להתחיל המפגש, אבל אי אפשר לעשות שום דבר אחר חוץ מזה. באיחור קל התחיל המפגש, וסגן הדיקן דאג להפחיד את הסטודנטים עם כל מה שממתין להם בפתח, פלוס איומים על מצב אקדמי לא תקין. אחר כך עוד זיוני שכל של הדיקן, הוועד וקידום סטודנטים ויאללה, תצאו כבר החוצה ונתחיל בסיור.

50 סטודנטים הגיעו ליום ההכוון, 3 מדריכים חיכו להם. חישוב מהיר נתן לי בסביבות העשרה. למה עשרה? שאלה טובה, אבל עדיף ככה. היתה קבוצה קטנה ונחמדה. עשיתי להם סיבוב מהיר בקומה התחתונה ובחוות המחשבים שהולכת להפוך לבית השני והשלישי שלהם בסמסטר הבא, אחר כך למעלה לספריה והחוצה אל העולם הגדול. בדרך עצרנו ליד מכלול, החנות המקומית לכלי כתיבה ושאר שטויות, שם הם קיבלו שי לכבוד פתיחת השנה (וכמובן שלא מקפחים את המדריך...). אחר כך עשינו טיול קטן והם ראו פחות או יותר איפה הם אמורים ללמוד מחוץ לפקולטה (עם אזהרה לא ללכת לאיבוד בתוך פישבך, לי זה כבר קרה בסמסטר הראשון) ובסוף התיישבנו קצת על הדשא לדבר, לשאול שאלות ולנסות לא להעמיס עליהם יותר מדי, רגע לפני שהם צוללים עמוק אל תוך החומר. בסוף הסיבוב חיכתה להם תעודת הסטודנט הנכספת והם הפכו לסטודנטים מן המניין. ממש מסע כומתה עשיתי להם. אז נכון שבלעתי קצת מילים ונכון ששכחתי כל מיני דברים חשובים יותר וחשובים פחות, אבל בסך הכל עבר חלק ואני מקווה שהשארתי עליהם רושם טוב וחיובי, ושלפחות הם התחילו את הסמסטר בצורה טובה.

והיום סוף כל סוף התחיל הסמסטר החדש, ובמיוחד לכבוד זה, מתוך 5 השעות שהיו מתוכננות לי במערכת למדתי רק שעתיים. הפקולטות לביולוגיה וכימיה מבטלות תרגולים שאמורים להיות לפני ההרצאות אבל הפקולטה שלי לא עושה את זה. אז קיבלנו מתרגל במערכות הפעלה שדאג טוב טוב להפחיד אותנו עד כמה הקורס קשה, מורכב, זוועתי ובעיקר חשוב להוציא בו ציון טוב אם רוצים להתקבל אחר כך לעבודה כלשהי. הוא המשיך להשתגע לו על הבמה והסטודנטים, שעדיין בטראומה מהמבחן של יום ראשון (שהוא קדם לקורס הזה...) לא ידעו איך לאכול את עצמם. דבר אחד יצא לי מהשעתיים האלו – אני הולך להוריד לי את הקורס בפיזיקה שהחלטתי ברוב חוכמתי לקחת. לא מספיק שהוא כבד, עמוס, לא מובן והיו 30 (!) נקודות פקטור בסמסטר האחרון, אני צריך לסבול אותו במקביל עם כימיה אורגנית ומערכות הפעלה. מספיק הרגתי את עצמי בסמסטר השני. לא צריך שוב. כל זה מפנה לי מהמערכת לא פחות מ-6 שעות ופותח לי לחלוטין את יום חמישי כיום חופשי לנוח, ללכת לחדר כושר, להשלים עבודות ולנסוע הביתה מוקדם יותר ובלי לחץ. הסמסטר הזה צפוי גם קורס שחיה, דבר שבכלל יוצר לי אי של שלווה באמצע היום, לנקות את הראש מהכל (רק חבל שהוא נופל על ההפסקה הפעילה ביום רביעי, אני מפסיד אריק ברמן בשבוע הבא).

לסמסטר הזה אני רוצה להיכנס בלי ציפיות מכלום. הציפיות, כידוע, רק הורסות וסופן באכזבות. הפעם אני רוצה להיכנס בראש שקט ובידיעה שיהיה מה שיהיה, אני מתכוון להיות נאמן לדרך שלי ולמצוא את הדרכים הטובות ביותר להשתפר ולהיות יותר טוב. כרגע הלימודים בעדיפות עליונה, יחד עם האנשים שיקרים לי. אני לא רוצה שום דבר מעבר כרגע בחיים שלי, שום דבר שיכול לקחת לי את הפוקוס ממה שאני צריך להתמקד בו. כן, גם בתחום הרומנטי. הסמסטר האחרון היה מספיק קטסטרופלי בנושא הזה, ואני עדיין מלקק את הפצעים ממנו. כרגע אני ממש לא רוצה שום דבר, ולא רק בגלל שעכשיו קצת יותר קשה לי להגיע לרמה מספיק קרובה של אמון ואינטימיות. אני פשוט מעדיף לא לחשוב על זה, ולרכז את הכוחות בדברים הממשיים  (ואם בכל זאת ייפול עליי משהו, רצוי לא מהפקולטה לכימיה, כי הספיקו לי השתיים בסמסטר האחרון). אני רק רוצה שקט פנימי, לתת למערבולת בפנים להפסיק להסתובב ולהפסיק את הבעבוע הפנימי. בניגוד ללימודים, מועד ב' לא יהיה כאן. אין טעם, אין רצון, אין סיבה מספיק טובה. אין סיבה בכלל.

שמור   בטל

44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-21/3/2007 19:57