הכל חדש ונוצץ

היום יום הזיכרון. הטקסים התחילו. היתה צפירה אבל לי נראה שאנחנו ביום הזיכרון מתמשך מה7.10. יש בי עצבים אני לא מבינה מאיפה. נדמה שהכל התרכז ליום זה. אי אפשר להכיל יותר. לא בטוח שזה המקרה שלי. 

אמש הייתי בגן גיבורים בטקס הזיכרון. פעם ראשונה שאני נמצאת שם בטקס. תמיד זה היה גן משחקים בשבילי. היה מרגש. הרי הוא קיים בשביל זה. מצבה ניצבת במרכזו. אני זוכרת שרקדנו בן לוקח בת לרגל המצבה. 

אולי הסיבה יותר טריוויאלית. אני צריכה/רוצה לקנות פירות שניצלים ואני מתעצלת. טוב זה תמיד כך. אני מתעצלת זה נורא שאני מתעצלת ולא בא לי כלום

אני עייפה. כל כך עייפה. החיים מעייפים אותי

אמש הייתי אצל אלעד. לא הייתי במיטבי. בקושי דיברתי. בקושי עשיתי משהו. הייתי רעבה וצמאה. בקושי החזקתי את התינוקת. אלעד דווקא מסתדר יפה כאבא טרי. אני הייתי כעוסה לבושה שחורים. הרגשתי לא טוב עם עצמי. חבל. קורה. בפעם הבאה ארגיש יותר טוב. אעשה שניצלים מרק עוף אביא מתנה. בגד או צעצוע. הגיע הזמן להכנס לעיניינים. נכון. גם לי זה קשה. אני לא יודעת כלום ולא זוכרת כלום. אני מגיעה לבית זר שאני לא בדיוק הבוסית שם ולא ככ אהודה. לפחות על ידיה. קשה קשה הכל. גם לי. אולי לאט לאט אסתדר עם הזמן. אז בפעם הבאה שניצלים ומתנה ולא ככ לשים לב למה שהוא אומר. לא להתעצל. לנסוע לגראנד או לעזריאלי. גם לי נדרשת תקופת הסתגלות. לא נולדתי סבתא.