שלום.
אני שני כהן ואני הבלוגרית (נו באמת...) של "פסטיבל מספרי זיבולים".
הבלוג התחיל בתור השם "Welcome to my life" עם עיצוב שחור ואדום וכבר אז היה אפשר לראות שהמקוריות פורצת לי מתוך הבלוג,
אז הבלוג שלי ניפתח ב6 ל10 2007 אחרי חשיבה מרובה אם כדי לי פתוח בלוג ומה אני לעזאזל אכתוב בו.
הבלוג ניפתח (כמובן) בתור בלוג פרטי סודי שרק אני ועצמי נדע מי כותב בו ועל מי.
טוב זה החזיק בדיוק יום וחצי,אחרי שבוע כבר כולם ידעו שיש לי בלוג (לא שזה עזר לי בכניסות או בתגובות אבל לפחות ידעו) וכמה שאני מגניבה כי אני היחידה שיש לה דבר כזה וכולם היו תקועים עמוק בתוך השין המעפן שאף אחד לא באמת יודע מה עושים בו (טוב נו,את זה אף אחד לא אמר אבל תנו לפנטז).
אחרי כמה שניות של מחשבה החלטתי להחליף את השם של הבלוג לשם של שיר כלשהו של MCR.
באותה תקופה לבלוג שלי היה עיצוב "וואנבי" ואני בעצמי הייתי וואנבי מוובנת,זייפתי הערצה וידע לגבי להקות מסויימות (טאנקס וויקי),לא הסכמתי ללבוש דבר שהוא לא בצבע שחור,אפור או אדום והלב שלי קיפצץ בכל הפעמים שמישהו העז לקרוא לי "פריקית!!1".
והבלוג שלי ניראה בהתאם עיצוב שחור עם אדום,תמונה של ערפד,רשימות שמצהירות  I'm sooooo fake!"!"-אני ("שני כהן מחור כלשהו XDDD") שונאת ("ואננביז,פאקצות וערסים :S,אותי ><") אוהבת ("רוק!!111") מוזיקה ("30 סאקנדס טו מארס וMCR השולטים!!111")-וכתיבה עם מליוני סמיילים שמאיימים להציף את המסך.
עברו להם החודשיים (שבהם הספקתי ללכת למפגש ישראבלוג ו...זהו) ונכנסתי לי לכיתה ט' ושם כל הקטע של "אני פריקית קשוחה ואפלה שאומרת שהיא שומעת שירים של מטאל אף על פי שזה אימו כי אימו זה סיגנון מוזיקה ולא סוג של בני אדם וזאת סטיגמה שבני אדם אימצו לעצמם כי אנשים זה חרא פייס אנד לוב" די מאס אחרי שראיתי שחצי מהבית הספר החדש שלי אימץ את המנהג הזה, ואבוי-עושה את זה יותר טוב ממני.
החלטתי שוב לשנות את השם של הבלוג אבל לא רק-גם את העיצוב!
לבלוג קראו "Don't worry be stupid" והעיצוב היה בגוונים של כחול שחור ופינגווין.
בתקופה הזאת הבלוג שלי ידע זמנים טובים של 192 תגובות לפוסט אחד (והפוסט היחיד של אותו החודש)
הפוסט היה על צער בעל חיים עם תמונות מחרידות של גוויות של חיות שהשתיכו לספורט קנדי -תמיד היה לי משהו נגד ספורט- הפוסט ניכתב על ידי מישהו אחר והועבר דרך אנשים.אני הייתי חלק מהאנשים האלה.
ויעברו החודשיים הקסומים ולבלוג שוב החליף את עורו ואת שמו וניקרא בישראבלוג "it's my life" עם עיצוב לבן ונגיעות של ורדרדות.
לבלוג באותה תקופה הייתה (או לי באותו תקופה הייתה) התקף שאלונים,כל פוסט שני שאלון מאותן הסיבות של "משעמם לי" (סיבה מלווה אותי עד ימים אלו),"אין לי זמן לעשות פוסט רגיל" "אין לי מה לעשות,אז אתם צריכים לסבול".
ואז בא הקץ לחוסר המקוריות שלי שתקף את הבלוג המסכן שלי.
הבית ספר שלי החליט לצאת לשבת "מצווה" ולשעמם אותנו עד מוות עם שיחות שמעניינות בעיקר את האיזור הישבן.
באחת השיחות (שהיו הרבה,לעזאזל) שדיבר על...משהו מסויים שלא הקשבתי לו,בהיתי לי בקיר תוהה את עצמי אם זה לא מאוחר מידי לאכול את ארוחת הצוהורים שהגישו באכסניה ולגמור את הסיוט של פסטיבל מספרי הזיבולים הזה....
כן,אני יודעת מה אתם חושבים-איזה אוכל בשם אלוהים הגישו לכם שמה?
אבל זאת בהחלט לא הייתה הנקודה.
חזרתי לי הביתה בדילוגים (סתם לא,חזרתי לי הביתה בבכי וצרחתי "אני יותר לא יוצאת לטיולים של הבית ספר המתעלל הזה ואתם מצידי יוכולים להשמיע לי את דורה!" אבל זה לא קשור עכשיו) פניתי למחשב וחפשתי "פסטיבל מספרי זיבולים" כולם. פשוט כולם!.
אושר גדול הציף אותי-סוף סוף יש לי שם לבלוג שלא חרשו עליו מתאיים אלף ועשרים ושלוש אנשים.
הבלוג החליף שוב עיצוב לשחור ולצהוב וזה גם לא התאיוהחלפתי שוב,
העיצוב היה בצבע סגול לבן עם תמונה של אישה שמסביבה המון המון ספרים-העיצוב הזה החזיק כמעט כמה חודשים מבלי נגיעה.
העיצוב האחרון זה העיצוב העכשווי ואני מקווה מאוד לא לשנות אותו ב...שלושה שבועות הקרובים.


המשך קריאה!