(עודכן לאחרונה: יום חמישי, שעה 02:31, ה - 28/5/2015).

"אפילו
          הקול הוא ממשי יותר מדי להזיה שאני רוצה איתך, רק ממילים כתובות היא עשויה, וקול עלול לנקוב אותה, ואז המציאות כולה תזרום פנימה"

בהתחלה חשבתי שפתחתי את המקום הזה כדי לממש את הדחף שלי לכתוב, "לממש פרצי מוזה", קראתי לזה. עכשיו אני מבינה בצורה מאוד חדה וברורה שפתחתי את היומן הזה לא רק כי אני אוהבת לכתוב. פתחתי את היומן הזה, כי פשוט הייתי בודדה.

"אני אוהבת את החברים המילוליים שאני רוכשת לעצמי דרך כאן. אני חשה משוללת מתחושת אהבה בעולמי הארצי. אני לא אדם של שיחות נפש בעולמי הארצי, אני סולדת מהן, אני סולדת מאנשים שמוחשיים לי, שמכירים בזהותי, הם מהווים איום, הם ממשיים מדי, צעקניים מדי, מטרידים מדי.
לכן חפרתי לעצמי נישה וירטואלית להתקיים בה, מצטייר בעיניי רעיון כה נוח ונפלא (אך עם זאת לוודאי טיפה הזוי ולא מציאותי) לספק את צרכיי הרגשיים דרך אנשים זרים."

כתבתי את זה בגיל 15 וכנראה שזה עדיין מעט לגיטימי. כיום אני לא מחפשת חברים מילוליים, אמנם. כיום אני קשורה לאהוב נפש שמשמש לי כבית רוחני וגשמי ואני שמחה שהוא לא עשוי רק ממילים כתובות. אבל בגיל 15, חברים זרים ואנונימיים שצורתם בנויה אך רק ממילים כתובות היו דבר כל-כך נוח ונכון. אהבתי את זה שבמקום הזה אני מי שאני אוהבת להיות אבל לא מרגישה בנוח להיות "שם". אני מרגישה שיצרתי איזושהי "דמות" שמבוססת על מי שאני בעולם "האמיתי", אבל טובה יותר, כנה יותר, חיובית יותר ואנושית יותר. כי נוח לה. כי פה יבינו. אני עדיין מרגישה שבעולם הגשמי שלי אני לא מסוגלת להיות כפי שאני. יצרתי הפרדה כה חזקה, שם אני גוף עם אישיות "בסיסית" ופה אני כל השאר.

עד היום אני סוחבת את אותו מחסום רגשי עמוק שמונע ממני להרגיש בנוח ולהיות כנה וחיובית. שם אני מתגוננת, עטוית שריון ממש, זועמת, נחבאת. כשפתחתי את הבלוג הזה הייתי בת 14, מאוד מוזרה, כנראה, ולכן גם מאוד בודדה. אני חושבת שאני עדיין מוזרה או "הזויה", או אפילו "פסיכית", כמו שהמרצה שלי פעם כינה אותי, כמחמאה מאוד משונה (בעולם העיצוב והאומנות, שזה מה שאני עוסקת בו מחוץ לבלוג, פסיכי, זה ככל הנראה, מחמאה).

כיום אני סטודנטית לתקשורת חזותית, מציירת כל היום וכותבת בסתר, שחלילה לא ידעו שיש לי נשמה. כבר לא בודדה, אבל עדיין מרגישה כמו אותה נערה פגיעה וזועמת בת 15, פשוט עם קידומת אחרת.

"לא,
       אותי הזרות שבינינו לא מפחידה בכלל. להיפך, מובן שלהיפך – תגידי, מה יותר מושך ומטריף מהאפשרות לתת משהו יקר מאוד, הכי יקר, סוד או חולשה או בקשה מופרכת לגמרי, כמו שביקשתי ממך, ולהפקיד בידיים של זר גמור".

"הנה עירום,
                 את אומרת (או ככה אני קורא את זה כעת), עירום שהוא לא כמו סכין ולא כמו פצע. עירום חשוף ופגיע, וקצת מבויש ונכמר. כמו שלך בדיוק. עירום לא מושלם, של אשה בגילי. תביט, את אומרת, הוא קצת חושש, העירום שלי, ונעזר בכל מיני תכסיסים קטנים להסתיר את פגמיו, אבל מוכן גם לוותר מיד על התכסיסים למען מי שירצה להביט בו בעין טובה."


(כל הציטוטים שמתלווים לעמוד זה לקוחים מתוך הספר "שתהיי לי הסכין" מאת דוויד גרוסמן, שבאופן כה אירוני מתיישבים כמו פאזל על מה שאני מרגישה).