היא הייתה הילדה היחידה שראו את התמימות בעינייה, שהבינו שהיא לא כמו כולם. לא היו קוראים לה"עוד אחת".

היא הייתה מיוחדת, כלומר, שונה. כן זהו,שונה.

לא לוקחת הכל כמובן מאליו, לא אומרת"לי זה לא יקרה", לא מאמינה בכלום, מנסה להראות משהו אחר.שונה.

תמיד היו מרחמים עליה, צוחקים על טיפשותה. אך היא הייתה נאמנה לעצמה. למחשבות שלה,לרגשות שלה, לדעות שלה.

היא ידעה לתת את כל הלב בשביל משהו מסויים גם אם הוא לא היה כזה חשוב. היא בטחה באנשים שאחר כך הלכו וליכלכו עליה.

היא עזרה, תמכה, הייתה כתף למלא דמעות, חיבקה, נתנה את מלוא הצומת לב.

היא הייתה מלאת שימחת חיים, רוקדת, שרה, מחייכת, מתנדבת, מראה לכולם את מה שיש בפנים-בלב.
אך הכל פתאום נפל.
הביטחון, העצמאות, היכולת לשלוט בכולה-נעלם.
שותקת,ביישנית,רגישה,לא מפנימה כלום, מבולגנת, חסרת אחריות, חסרת טאקט, טיפשה.
הכל נעלם נסתם.
עכשיו אני זוכרת אותה. שמה תומי. כן תומי- ילדה שאף פעם לא התבגרה וניסתה להתמודד עם חיים שלא כל אחד מבין בעצם מה הם ואותם אי אפשר להסביר.
תומי טיפשה קטנה.