וכשהבוקר עולה ומודה אני מאיר אריאלי- אלג'ירי שכזה מתנגן לי בראש ומכרסם ברגש ובזיכרון, הנסיעה הביתה נראית אינסופית בצורה הכי יפה שיש. פתאום גבעות ירוקות נעשות למדבריות קטנים ומאושרים, ומתוך הצער אני צומחת. מתוך החוסר מיתמרת בי להבה קטנה ומחממת, קרן שמש אחת קטנה מפלחת אותי לשתיים ובו זמנית מחברת הכל ביחד. יש משהו כמעט משתק ברגש הזה, של לרגע אחד להיות הכל וכלום.

הריח הזה של החופש משגע אותי. זכרונות חטופים מנסיעות אוטובוס צפונה או מימי שמש אינסופיים מערבלים לי את הבטן. הזמן שוב זז קדימה ואחורה במהירות מסוכנת, שדה התעופה מלא בזוגות מתאחדים בנשיקה ואני צועדת לבדי בשדה פרחים לבנים קטנים, לא נצרבת בלהט. געגועים זזים לי בורידים ובעצמות, השיער שלי נופל בצורה מושלמת. תמיד אני לובשת לבן כשאני מרגישה רע ומתכנסת פנימה, מקוה שמישהו מזהה את הדגל שאני נושאת עלי בגאון. 

זה טירוף. טירוף אמיתי, משכר, מלא ביצר ובשתיקה ובמנגינות. זה טירוף שהלב כבר לא יכול להכיל, טירוף שאין שום סכין שמסוגלת לפצוע. אני מודה על הנפש הפועלת שלי, על הראש המתרוצץ ועל הלב שעוד לא קמל. כשהטירוף חוזר אלי, ניזון מרוחות קיץ ומצבעים בהירים, אני יודעת בוודאות שאני לא מתה. אני יודעת שאני לא מתה.