שלום לכל הקוראים! 
 

שמי שמחה שינפלד. נולדתי כילד ששי להוריי, שלמה ונחמה ז"ל, בצ'כוסלובקיה (סלובקיה של היום). הוריי נולדו עוד בימי שלטונה של המונרכיה האוסטרו-הונגרית שפורקה בתום מלחמת עולם הראשונה. אני וכל אחיי ואחיותיי - ארבעה בנים וארבע בנות - כולנו כבר נולדנו בצ'כוסלובקיה. נולדתי בעיר קטנה בשם טופולצ'ני שבה כרבע מהאוכלוסייה הייתה יהודית. סבי ז"ל התגורר איתנו.

חיינו כיהודים עד שנת 1938 היו מעולים משום שהמיעוט היהודי הוכר כמיעוט לאומי. באותה שנה נכבשה צ'כיה ונוסדה מדינה סלובקיה פשיסטית, תחת השפעה מוחלטת של גרמניה.

תחילה פורסמו חוקים אנטי-יהודיים, שהחריפו בהדרגה. בגיל עשר וחצי נשלחתי למחנה הריכוז "נובקי" הסלובקי, יחד עם כ-30 תלמידים. שרדתי יחידי, שכן כולם נשלחו למחנות מחוץ לסלובקיה, כך שלא היה סיכוי לאף אחד להינצל. כשפורק המחנה הסתתרנו בצריף ביערות בזמן חורף קשה ביותר ובתנאי רעב נוראיים. לצריף שלנו נכנסו אנשי אס.אס שהרגו אישה ופצעו שתיים אחרות. (מדוע וכיצד נשארנו בחיים בכל זאת, תוכלו לקרוא בבלוג.)

שוחררנו על-ידי כוחות הצבא האדום והצבא הרומני ב-28 באפריל 1945, 11 ימים לפני סיום מלחמת העולם השנייה. חזרנו לטופולצ'ני והמשכתי בלימודים בתיכון. בעקבות הפוגרום שהתחולל בעיר, רוב מוחלט עזב אותה והיום לא נותר בה אף יהודי.

עברתי לעיר הבירה ברטיבלאבה והשתתפתי בהכשרה לפני עלייתי ארצה. עליתי בשנת 1949, שבועיים לאחר הוריי. עברתי במחנה "שער העלייה" ומשם הגעתי לבאר יעקב, השתכנו באהלים בבית עולים. חצי שנה לאחר מכן עברנו לחולון, לבלוקון של חדר אחד שנבנה בחפזה ובפרימיטיביות, ולא התאים לאכלוס שבע נפשות.

בשנת 1950, התגייסתי למחזור הראשון של הנח"ל. (על שירותי בנח"ל ארחיב בקורות חיי). השתתפתי במבצע קדש, במלחמת ההתשה, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. התנדבתי 25 שנים במשמר האזרחי. תרמתי דם עשרות פעמים, והתנדבתי מספר שנים במיון של בית חולים "השרון" בפתח תקוה. כעת אני גמלאי, פעיל במועדון "עמך" תחת הנהלתה של דפנה ובסיועו הרב של הצוות.

נשוי לשושנה, ילידת רומניה. אב לבת ולשלושה בנים, וסב לשלושה נכדים ולארבע נכדות.

כאמור, על קורות חיי תוכלו לקרוא בהרחבה בבלוג. לצד רשמים אישיים, מפורסמים בבלוג גם מאמרים אשר תרגמתי מסלובקית לעברית. עוזרים לי בתפעולו שלושה צעירים מדהימים: עדן, ניתאי וחן. אין מילים בפי כדי להודות להם על עזרתם המדהימה.

אינני כותב מתוך תאוות הפרסום, אלא מתוך תחושת המחויבות לספר על התופת כיהודי ששרד אותה, והקים, בחסדי ה', משפחה לתפארת. הודו לשם, כי לעולם חסדו. היות שקוראי הבלוג מרגשים אותי עד דמעות, החלטתי לפרסם את האימייל שלי, שפתוח בפני כל קורא המעוניין לשאול שאלה או לשלוח תגובה // [email protected] .