מס שפתיים

 בעיקר חצאי מילים ותחביר גרוע. זה היכל התהילה של הרוקנרול, של המחשבות המנוטפות עד כדי חרדה. זה היכל התהילה של חוסר ההבנה העצמית, של התסכול ושל ניסונות כושלים להפיג את הבדידות. זה היכל התהילה של הרגשות שאיני מצליחה להביע במילים, זה היכל התהילה של ההוכחות החותכות לכך שאולי באמת אין תשובה. אבל לפני ואחרי הכל - זה היכל התהילה של הרוקנרול. הגיטרות, הבס, התופים והקלידים, שנות השישים והשבעים בפרברי לונדון, שנות השמונים והתשעים המוקדמות בסיאטל, הרבה רוק מחאה, הרבה טריפים, הרבה רצון לשינוי, מלחמת וייאטנם, ביוגרפיות השזורות בדיסקוגרפיה של ניו יורק, זה מה שנשאר, זה מה שישאר, לנצח נצחים זה כל מה שאני, כל מה שהייתי בעבר וכל מה שאהיה בעתיד, עוד פסיק בהיסטוריה, עוד מילה שלא נכתבה, עוד תו, עוד צליל, עוד תקליט שרוט. תחביר גרוע כבר אמרתי?