היום לפני שבוע ילדתי את הבן הבכור שלנו בלידה שקטה. שבוע וחצי לפני זה, בסקירת מערכות שגרתית, התגלה שיש לו בעיה חמורה בלב. בעיה שלא תאפשר לו לשרוד מחוץ לרחם. חודש שישי, שבוע 22. ברגע אחד נפלו השמיים. הלב שלי התרסק. והחיים שלנו התחלקו לשניים.

לידה שקטה. זה נשמע כל כך שלו ורגוע. שם כזה מכובס ונקי ומתעתע לסיטואציה אכזרית ובלתי נתפסת שנולד בה תינוק ללא רוח חיים. 

לידה ללא חיים. אני כותבת וזה עדיין לא מצליח להתעכל לי. אין פה היגיון. אין היגיון בשילוב הכל כך לא טבעי הזה בין ניגודים מוחלטים. לידה ומוות. 
איך זו בכלל אופציה. איך זה בכלל מתאפשר על ידי הטבע?! להיוולד בלי להיוולד. איך.

שבוע אחרי והגוף כמעט חזר לעצמו. הבטן שטוחה, נכנסת בקלות לכל שמלה. כאילו לא היה שם כלום, כאילו חלמנו. וכמה חלמנו.

קראנו לו בארי יוסף עוד לפני שידענו שיהיה לנו בן, ואפילו עוד לפני שראינו שני קווים על המקלון הזה של הבדיקה. התחלנו לחשוב על שמות כשהתחתנו והשם הזה פשוט נתפס. מהרגע שגילינו על ההריון, במקום להמציא לו כינוי חמוד כמו בוטן או אפון, ישר דיברנו אליו ועליו כעל "בארי יוסף". אחרי שבסקירה הראשונה הרופא הודיע לנו שזה בן, חשבנו שזו המחשבה שיצרה את המציאות.

משבוע 17 כבר התחלתי להרגיש את התנועות שלו. כל כך התרגשתי כשזה היה קורה שהיה קשה לי להתרכז בדברים אחרים שקרו במקביל. זה הרגיש שלפעמים הוא בועט בכוונה, דווקא כשאני בדיוק באמצע המשפט. ואיזה אושר זה היה.

בערב אחד ממש פעלתני שלו הייתי בבצפר, בסבב התייעצויות עם המורים על פרויקט הגמר. תוך כדי שהצגתי את הרעיון שהתבשל לי וניסיתי לחשוב איתם על כיוונים לפתח אותו, בארי יוסף החליט לבעוט בטירוף ולהוציא אותי מריכוז. זה הצחיק אותי כל כך. הרגשתי כאילו הוא מנסה להשתתף בדיון, כאילו הוא מנסה להגיד לי, "כן אמא, זה רעיון טוב". כתבתי לעצמי על זה, חשבתי שאספר לו כשהוא יגדל, איך עוד כשהוא היה בבטן הוא הביא לנו כל כך הרבה שמחה.

היום שלפני, היה היום של התחפושות בבתי הספר ובגנים. כל הפייסבוק והוואטסאפ שלי התמלאו בתמונות של ילדים יפים, מחופשים, מחייכים. דפדפתי בתמונות וכל כך חיכיתי לשנה הבאה. דמיינתי איך סוף סוף גם אני אחפש את הבייבי שלי לאפרוח מתוק או לנמו, או לשניהם. כי קשה לי להחליט. 

בערב עוד התווכחנו על עגלות. יונתן צילם לי את הבטן. דיברנו על מה עוד חסר למשלוחי מנות. דברים רגילים כאלה של שגרה. לפני שהלכתי לישון נכנסתי להתעדכן באפליקציית הריון, כמו שעשיתי כמעט כל יום. שבוע 20+5. "זמן לחגוג, את בחצי הדרך" היה כתוב שם.

בבוקר נכנסנו לבדיקה בשמחה, בלי לחץ, בלי חשש. בסקירה הראשונה הייתי מתוחה, רציתי לוודא שהכל בסדר, התפללתי לה' שכל האיברים התפתחו כראוי. לסקירה השניה כבר נכנסנו רגועים, מאושרים. זוג כמעט הורים, תמימים, מצפים. ואז המילים בעיה בלב. וקרדיולוג. ומנהלת מחלקת לב ילדים בשניידר. וחושך על פני תהום.

אני משתפת כאן כי זה מספק לי מין אשליה מוזרה של שליטה. כי אני בוחרת איך לכתוב ובוררת בדיוק את המילים. כי אולי זוג אחר שעבר את זה או עומד לעבור, יקרא וירגיש קצת פחות לבד ממה שאנחנו הרגשנו, בעולם המושלם הזה של פייסבוק ואינסטגרם ותמונות הריון ולידה ותינוקות בריאים ומושלמים. אולי מישהו יקרא את זה ויתנחם מעט ואז הכאב הבלתי נתפס הזה יתועל איכשהו לאיזשהי תכלית.

כבר ראו עלי וכבר סיפרנו למשפחה ולחלק מהחברים. כבר יצאה לי הבטן ואי אפשר היה להסתיר יותר. וגם לא רציתי. חגגתי את קיומו של ההריון הזה, הכל כך רצוי. שבא אחרי כל כך הרבה תפילות. ועכשיו לכי תסבירי את הבטן השטוחה פתאום. את זה שאנחנו שותים בירה ויין ואין זכר להריון.

אז מאז פורים אנחנו מנסים לברוח, זוג בורח מבשורה. נוסעים למקומות רחוקים ומתחמקים. מחפשים להיות לבד ולהיות בשקט ובעיקר לא מדברים עם אף אחד, כי מה לעזאזל אפשר להגיד. אז מבחינתי מורידה עכשיו את הפלסטר הזה בבת אחת. מוציאה אותנו מארון הלידה השקטה. ורק מקווה שתהיו רגישים ועדינים איתנו. לא יודעת לומר מה אנחנו כן צריכים אבל יודעת מה לא.

אל תרחמו עלינו.

אל תכתבו שעוד יהיה לנו טוב.

שזו רק מהמורה בדרך.

שמהכאב תצמח שמחה.

שנסיונות קשים מגיעים לאנשים צדיקים שיכולים לעמוד בהם.

שאנחנו עוד צעירים,

ושיהיו לנו עוד ילדים.

ברור לי שקשה למצוא מילים. ברור לי שגם אני לא הייתי יודעת מה לומר אם הייתי שומעת מחברה על כזה דבר. אבל המסרים האופטימיים האלה לא עוזרים. הם רק מגבירים את הכאב. 

שהוא גם ככה עמוק ורחב ומשתק. ומשנה חיים. ולא מתעכל. כאב על אהבה עצומה שלא הספיקה להתממש. על תינוק אחד מושלם, חסר תחליף, שגדל לי בבטן במשך 22 שבועות. ושיחד איתו גדל עוד חדר שלם בלב שלי. של יונתן ושלי. ועל הדלת של החדר היה כתוב בארי יוסף.