הוא בטח חושב לעצמו במוחו העל- אנושי

האל-אנושי

הנשגב

נתתי לה מילים.

כל מילה כדור

אקדח

או משכך כאבים.

נתתי לה נפש תאומה.

בית,

אהבה,

קרקע יציבה.

כזאת שאפשר ליפול אליה

מגובה ציפיות

או הישגים.

נתתי לה הורים.

ומשפחה שהיא גב

גם אם הוא לפעמים כואב,

נתתי לה גוף שמתפקד היטב.

ונתתי לה

עוד ניסיון אחד קשה

כזה

שלא ישבור אותה

אבל יקח לקצה

היכולת

ויראה לה

שאין באמת גבול

קו תוחם

שתמיד יש מקום

לעוד תהום

להיפער

תחתיה

ולהפיל.

ולהגדיל.

וכמה שזה מכוער

הקשר הזה

החיבור הלא יאמן

אי אפשר להכחיש

שיש בו גם יופי.

ובא לי לענות לו

להסביר

שזה לא סביר

שאם כבר נתת

אז למה אתה לא משאיר

למה אתה לא מאפשר

למה אתה לא מכיר

בי

בנו

כתא אחד

אחד משלך

הרי כל רצוננו

הוא

להידמות לך.

לעשות רצונך.

אז 

למה לתת ולקחת

למה ככה

דרך הגוף שלי

לגדל את כל הניסיון הזה

בתוכי

ואיך אתה יכול לבקש ממני

להזיר עצמי אליו

עכשיו

להתנתק ממנו

בבת אחת

ולהגיד לו

לא

ילד

אתה בכלל מלאך

הוא נתן הוא לקח

הוא מבורך

איך

אני ממשיכה

בלעדיו

בלעדיך

איך אני חיה

בלי לדרוש קרבתך

ובלי

הילד

שלי.

יבש בארי

עוד לפני שנקוו המים

באר לי

איך

טרוף טורף יוסף

וכמו קצר שיוצר גץ שיוצר חשמל

אני ממשיכה

בניגוד לדרך הטבע

נעה מתוך אנרגיית

אסון

בניגוד לכל רצון

או אמרי פי 

או הגיון

ליבי

הרך כל כך

המתקשח.