חתולה על קוצים

שקיעה

השמש נוסקת באופק

במחול של מוות זהוב

מהססת, דוחה את הקץ

של היום הנוטה לערוב.

ובאור הגוסס, הגווע

תעמוד, כמו תמיד, נערה

אור זהוב שוטף את פניה

בנוגה של עצב נורא.

בכל יום היא צופה אל השמש

אל הקרב, אל שירת הברבור

מקווה נואשות שהפעם

ישתנה הסיום הזכור.

ובכל יום עם האור הנמוג

תקוותיה כמו שמש שוקעות

אל התהום הפעורה מתחתיה

אל שיני הסלעים החדות.

מבטה משפילה אל החוף הרחוק

ותוהה אם היום היא תקפוץ

בכל פעם בינה ובין סף התהום

רק פסיעה יחידה תחצוץ.

יום אחד, היא יודעת, הגיע הזמן

מניפה את גופה אל הריק

כי עתה מאחור שום דבר לא נשאר

שיוכל עוד אותה להחזיק.

ובתום פעימת לב אחת יחידה

לא נותר שום דבר שיעיד

מלבד שני צרורות, חדש ובלוי

של בגדים על זיז סלע יחיד.

ושוב יום ושקיעה, אך הפעם על צוק

מוארות בקרני הזהב

שתי דמויות יד ביד הפורשות כנפיהן

עם השמש לנצח לרכב.

מייאו.