זה כל מה שנותר לי.
הסיטואציה- שבועיים לפני השחרור. מישהי שאני מכירה כמה שנים, מנהלת חנות ספרים ששאלה אותי כבר כשהייתי בת 16 אם אני רוצה לעבוד אצלה
שואלת אותי: "נו, אז את באה בסוף לעבוד אצלי אחרי הצבא?"
אני, שתמיד חשבתי שהיא צוחקת עמדתי פעורת פה לרגע, ולאחר מכן השבתי, כמתחייב מהיותי תולעת ספרים מושבעת "בטח שכן".
מייד לאחר השחרור המיוחל התייצבתי אצלה בחנות. בינתיים התברר לי שאצטרך לעבוד משמרות, והשכר הוא שכר מינימום אבל הי, למי אכפת?
לא באמת עבדתי בשביל הכסף, פשוט נהניתי לעבוד עם ספרים!
הכל היה טוב ויפה. התאקלמתי, למדתי לעבוד, אפילו עשיתי פסיכומטרי.
לפני שבוע פתאום נלקחתי לשיחה.
אני לא עובדת מספיק מהר, אני לא ממליצה מספיק טוב, היא לא יודעת איפה לשים את האצבע, לא יודעת בדיוק מה לא בסדר, אבל זה לא.
אחרי ארבעה חודשי עבודה, פתאום אני בשבועיים "ניסיון".
חזרתי הביתה ואמא אומרת לי "תפסיקי להיות נאיבית, כשאומרים למישהו שבועיים ניסיון אחרי ארבעה חודשים זה בעצם אומר- אנחנו חייבים להודיע לך שבועיים לפני פיטורים."
לא האמנתי בהתחלה, אז ניסיתי לברר את הכוונות שלה.
היא דיברה מאוד יפה אבל השאירה אותי באוויר.
בסופו של דבר ביקשתי ממנה להגיד לי אם היא מעוניינת שאשאר או שאני עוזבת, והיא פשוט אמרה לי "אז תלכי."
לא ציפיתי.
אוקי, יש לה מישהי אחרת?
או שהיא לא צריכה עוד עובד בתקופה הרגועה?
יש דרך להגיד את זה.
אנחנו מכירות מספיק שנים כדי שנוכל לדבר גלויות, ולשחק במשחק של ללכת סביב סביב, זאת פשוט לא הדרך.
לא הריתי לה עד כמה נפגעתי, ואני מתנהגת כאילו לא אכפת לי לעזוב, אבל אני כועסת. מאוד.
רק בשביל הפרוטוקול: קרעתי את עצמי בעבודה, לא יצאתי לאכול, לא לקחתי הפסקות ומכרתי מספיק ספרים, והלקוחות מחבבים אותי. כך שאני לא רואה סיבה בשלה הייתי אמורה לעמוד לניסיון אחרי ארבעה חודשים.
מסקנה: לא לעבוד אצל אנשים שמכירים, כי הם מרגישים נוח לזרוק אותך כשעולה הרצון לפניהם.
איכשהו, ממנה לא ציפיתי.
מסתבר שאני נאיבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
