כמו במסע אחר

שדה התעופה באיסטנבול. מצטופף עם הטורקים הנוסעים לגרמניה. מרגיש כאילו אני בסרט של נשיונל ג'אוגרפיק, או בגיליון של מסע אחר.

נשים טורקיות מבוגרות, עטויות במטפחות צבעוניות. פניהן חרושות קמטים.

אחת מהן עוברת דרך גלאי המתכות הנותן קולו בצפצוף ארוך. דין ודברים עם עובדי הבטחון הלא ממש אדיבים, והיא חולצת את מגפיה המיושנים וחושפת גרבי צמר צבעוניות.

גם בפעם השניה המכשיר צפצף....

שקיעה בגובה 30,000 רגל

מביט מחלון המטוס, נשימתי נעצרת.

אי שם באופק שוקעת השמש וצובעת את קצה השמים בזהב.

העננים רובצים על ההרים כמו ים של חלב.

לאט לאט נצבעים העננים הרחוקים בזהב. כמו שלולית של זהב נוזלי שמתפשטת לה בשמים, עד שנוצרת שלולית ענקית של זהב מותך.

יאסו!

Landshut. ככה קוראים לחור הזה שאני נמצא בו.

עיר קטנה לא רחוק ממינכן. מי היה מאמין שבחור הזה יש מסעדה יוונית. ואפילו די טובה.

עם המשקאות, מגישים לכל אחד כוסית אוזו על חשבון הבית.

מחמם את הגוף במקום הקפוא הזה..