חמש וחצי בבוקר, האופניים כבר במכונית ויוצאים לדרך. כרגיל חונים בטל שחר ומתכוננים.

נעליים, בנדנה, כפפות, קסדה ויוצאים. אויר הבוקר קריר, ממש מצרך נדיר בימים האלו.

הרגליים מתחילות לדווש בקצב, להתחמם. פתאום מין רעש שלא כיף לשמוע - כל האויר יוצר מהגלגל.

עצירה, החלפת פנימית ואז מגלים שיש קרע קטן בצמיג - להמשיך? לחזור? ברור שממשיכים, אבל מקצרים קצת את המסלול.

מדוושים בעליה, הנשימות מתקצרות, השרירים ברגליים מעט שורפים אבל הנה העלייה נגמרת, נשימה עמוקה ואז הריחוף בירידה. 

רק הרעש של הרוח באזניים, רק אתה והאופניים טסים בירידה.

פתאום באמצע הדרך מתחיל לרדת גשם. גשם? באמצע אוגוסט?

הנוף משתנה מעט. מין גבעות דמויות טוסקנה. כרמים. כביש כפרי, הרוח בפנים, והשרירים עובדים והדימיון מפליג לאיזורי הטור דה פראנס. 

ברור שאין קשר בין הרכיבה שלנו לרכיבה ההיא, אבל לדמיין מותר...

מגיעים לכביש 3. כיון שקיצרנו, יש לנו פתאום כוח לרכוב מהר יותר. האופניים כאילו מתקדמים מעצמם. השוליים רחבים, הכביש סלול וחדש.

כבר מרגישים את הסוף, עוד 3 ק"מ, ואז ניידת משטרה פתאום חוסמת את הכביש.

"תעברו לצד הנגדי ותלכו בשול" אומר השוטר.

מתחילים ללכת עם נעלי הברווז. לאט לאט מתחילים לראות את המראה הנורא. ניידות משטרה, אמבולנס.

ואז משהו שבדרך כלל רואים רק בטלויזיה. שתי שקיות פלסטיק לבנות מונחות על הכביש. אופניים מרוסקים ומעוקמים על הרצפה ועל המעקה, מכונית לבנה עם שמשה מנופצת ומכסה מנוע מעוקם, ואיש אחד בבגדי רכיבה, מסתובב ולא מוצא מנוח לעצמו. 

ממשיכים ללכת בדממה. הצלמים כמו קולטים את הפריים הזה של הרוכבים שהולכים על הכביש ורואים את חבריהם מרוסקים, וישר מצלמים אותנו.

ברגע שאפשר, עולים שוב על האופניים ורוכבים אל הרכב הממתין.

אוירת המועקה לא עוזבת למשך כל היום.

התמונות נשארות בראש כל הזמן.

סעו בזהירות.