היום גיליתי את אחותי.

צעירה ממני בשלוש שנים. ילדת סנדביץ'.

לאורך השנים לא היינו מאוד קרובים. היא הרבה יותר קרובה לאחותי הקטנה.

יש ביניהן הפרש גילאים מאוד קטן, והן גדלו כמו תאומות.

אתמול היא התקשרה, וכיון שקניתי לבעלה משהו, קבענו להיפגש היום בצהרים לאכול יחד.

יצא שהיינו בדיוק באותה המסעדה שנפשתי עם האישה אתמול.

יושבים. מדברים על הא ודא.

ואני רואה את המבט שלה מתרכז בי.

מבט אחר.

מבט חוקר.

ואז פתאום היא פתחה את עצמה. דברה על רצונה לנסוע רחוק. לבד. להיות עם עצמה.

להנות מהחופש שלה. לחזור להיות היא.

בלי בעל. בלי משפחה.

אישה נטו.

ספרה על הסדנאות והטיפולים שעברה במסגרת לימודיה.

על ההחלטה שלה לשנות את דרכי חשיבתה. להאמין ברגשותיה.

לבחון את חיי הנישואין שלה.

על השינויים שחלו בה.

המוות של אמי היה הקטליזטור. המכה שגרמה לה להתחיל לחשוב על הכל.

להחליט שחייה עד אז היו נטולי עניין. הכל היה מותווה מראש.

דרך החיים שהורינו התוו לנו.

והיא (וכולנו) הלכנו בתלם.

והנה, המוות של אמי שחרר אותה מהנתיב הזה.

פתאום היא הפכה לעצמאית יותר.

כמובן שהיתה לה תקופה לא קלה אחרי המוות. כל תקופת הלימוד העצמי.

כל תקופת הדיכאון שאחרי המוות.

אבל היא יצאה מזה. עדיין צריכה את החופש.

להתנתק מהכבלים של הבית. לנשום.

הזדהיתי איתה.

גם אני מתחיל את התהליך הזה.

של שבירת הדפוסים. של מחשבה על מה החיים נותנים לי.

על התחברות אמיתית לרגשות. על לדעת לעמוד על זכותי להיות מאושר.

להיות שלם עם עצמי. עם מי שאני.

סיפרתי לה.

על הבעיות בבית.

על תחושת הניתוק.

על הדריכה במקום.

על הרצונות שלי.

על הרגשות.

על הפחדים.

יש לי עוד דרך ארוכה. היא כבר עשתה חלק ממנה.

והנה פתאום. בלי התראה. בגלל דאודורנט.

גיליתי את אחותי.

ואני שמח.