כבר בשיחת הטלפון אחרי הצהרים עם אשתי הרגשתי את השינוי.

פחות קיפאון. משפטים ארוכים יותר. פחות הסתייגות מלדבר.

הגעתי הביתה. ופשוט התחלנו שוב לדבר. אמנם עדיין לא על העניינים הבאמת עמוקים.

אבל שיחה הרבה יותר פתוחה. עם חיוך.

פתאום נראה כאילו משהו השתחרר אצלה גם. המתח והלחץ השתחררו.

והיא חייכה. וצחקה. ואפילו אמרה לי שאולי יקרה לה מה שקרה למישהי שלמדה איתה. שאחרי הגירושין היחסים עם בעלה הפכו להיות טובים יותר.

והיא אמרה גם את הדבר הכי חשוב. שהילדים הם הכי חשובים. ואסור לנו לפגוע בהם.

וזה היה לי חשוב כל כך לשמוע. לדעת שאנחנו נעשה הכל שהפרידה הזו תעבור חלק.

ושאחרי שהאבק ישקע, נשאר חברים.

מחייך לי על הבוקר...