"..סוד החיים הוא 'למות לפני שאתם מתים' - ולגלות שהמוות אינו קיים."

את המשפט הזה, קראתי יום אחרי החוויה המפחידה שעברתי. קראתי אותו, ופתאום הכל התחבר לי בראש.

בחוויה הזו למעשה פגשתי את המוות שהיה בתוכי. ראיתי אותו בפנים. מנסה לצאת. וזה היה כמו "למות לפני שאני מת באמת".

וברגע שהבנתי שהחוויה הזו היתה אמורה לשחרר אותי מהפחדים, ובעיקר מפחד המוות, התמלאתי באושר עצום.

אושר שלא זכור שכמותו. מין רגע כזה, שבו כל הגוף בצמרמורת. דמעות של אושר ממלאות את עיני. והכל קשה מלהכיל...

הכל נראה פתאום כאילו שנופל למקומו.

החויה.

השורה הזו.

הזמן הזה.

בדיוק לפני יום ההולדת שלי.

בדיוק עכשיו, כשהכל מתחיל מחדש.

בדיוק עכשיו שאני מרגיש כאילו נולדתי באיזושהי צורה מחדש.

למחרת ירדתי אל המסעדה לאכול ארוחת בוקר. הסתכלתי סביב. והיתה מין חדות כזו במה שראיתי.

היתה חדות במה ששמעתי.

הייתי ברמה אחרת של קליטה.

הייתי ברמה אחרת של אנרגיה.

בעיות בעבודה? הפתרון הגיע. ובלי להתעצבן.

בלי להלחץ.

הכל נראה אחרת לחלוטין.

ואז שדה התעופה של אוסלו. מחכה לטיסה לגרמניה. כמובן שיש איחור בטיסה.

עומד ליד שער העליה למטוס. ופתאום אני מתחיל להרגיש לא טוב.

מועקה נפשית.

מועקה פיזית.

חוקר את עצמי. את רגשותי. ולא מגלה כלום. לא כואב לי כלום. לא עצוב לי.

אני בדרך הביתה.

ואז אני קולט שאני למעשה קולט אנרגיות מהאנשים סביבי.

מסתכל עליהם. אף לא אחד נראה שמח. אף לא אחד נראה כאילו שטוב לו בחיים. שטוב לו עכשיו.

הרגשתי את המועקה הזו. את האנרגיות השליליות האלו שלהם.
הכל היה פתוח.

הכל נכנס.

יותר מדי.

היומולדת שלי נגמר.

אבל אני מרגיש שנולדתי שוב.

שמשהו בי נפתח. נפתח בצורה שלא מוכרת לי.

שמשהו נפרץ.

שעברתי חוויית מוות.

ועכשיו אני חי.