חוויות כמו רביעי בערב מעכלים לאט. באותם רגעים בוודאי שלא עיכלתי, גם אתמול לא עד הסוף, היום אולי תהליך העיכול הושלם.

לא אלאה אתכם בניתוחים מעמיקים של המשחק, כבר בטח נמאס לכם מפוסטים ארוכים על כדורגל(עם יד על הלב, כמה מכם קראו מההתחלה עד הסוף את הפוסט האחרון שלי?), גם לא אדבר על השופט שעדיין לא החלטתי אם הוא אוהד ברצלונה או פשוט גרוע.

גם לא אתאר לכם את מה שהרגשתי כשעמדתי בין עשרות אוהדים של ארסנל, ביניהם אנגלים אוריגינליים, ושרתי איתם "1-0 to the Arsenal" ,כשזה עוד היה רלבנטי, כמובן. כי קשה מאוד לתאר את זה במילים. צריך היה פשוט להיות שם.

במשך 80 דקות, עד הגול השני של בארסה שהוציא לכולם את הרוח מהמפרשים, עמדתי שם, בקדמת אוהדינו שלא הפסיקו לשיר כל המשחק. 80 דקות של מנגינה ערבה לאזניי.

מחצית ראשונה. אופטימיות זהירה בהתחלה, פחד ותיעוב אחרי ההרחקה של להמן שהרסה לנו את המשחק, רחמים על פירס המסכן שנאלץ להיות מוחלף כבר בדקה ה-20 בגלל ההרחקה, אקסטזה אחרי השער של סול, נסיונות נואשים לאלתר שירים על אלמונייה, השוער המחליף היחסית אלמוני שהיה הופך לגיבור המשחק אילולא רבע השעה האחרונה.

הפסקת המחצית עברה ביעף, ואז הגיעה המחצית השניה. ההחמצות של אנרי והשאר. רק שלא נצטער על זה בסוף, התפללנו. כמעט התקשיתי להאמין שעברו 70 דקות ובארסה עוד לא הגיעה לאף מצב במחצית השניה. 20 דקות מהגביע, בעשרה שחקנים מול הקבוצה הטובה בעולם, בכזו קלות. טו גוד טו בי טרו. כבר התחלתי לדמיין את עצמי אחרי המשחק, חוגג ומצטלם עם אוהדים של ארסנל.

 ואז הגיעה המכה הראשונה. כעבור חמש דקות שיש לי בלאק אאוט מוחלט ממה שקרה בהן, נחתה השניה. משם כבר היה ברור שהכל נגמר. כל מה שנשאר הוא לחכות לשריקה האחרונה שאישרה סופית את ההפסד האכזרי, לנחם את האוהד שעמד לפניי כל המשחק ולקח את ההפסד קשה במיוחד ("יהיו עוד גמרים, אחי"), ולהתחיל לפלס את הדרך החוצה, בינות המוניי האוהדים הצוהלים של ברצלונה. אותם אוהדים שללא ספק הייתי נמנה עמהם אילולא היתה זו ארסנל מהצד השני. אבל עכשיו, עטוף בצבעיי הקבוצה הלונדונית שלי, לא יכולתי להזדהות. שלא לדבר על לשמוח. למרות שקפצתי וצהלתי עם עשרות אוהדיי בארסה אחרים בנצחונות על ריאל, צ'לסי ומילאן העונה, בסופו של דבר דווקא ברגע הגדול מכולם מבחינת הקבוצה מס' 2 שלי לא הרגשתי חלק מההישג. זה המחיר של אהדת שתי קבוצות. זה מחיר הקונפליקט הפנימי.

אפשר להגיד שיצאתי קירח מכאן ומכאן. אפשר גם להגיד שמעולם לא הייתי גאה יותר בקבוצה שלי, שעם שחקן פחות ובלי השוער הגדול שלה, גרמה לקבוצה הטובה בעולם להזיע כל כך הרבה בשביל ניצחון דחוק בגמר שכולם חשבו שייגמר בתבוסה מוחצת.

אחרי משחק כזה השיר הפופולרי ביותר בקרב האוהדים שלנו לא נשמע לי מופרך מדיי:

Arsenal..

Arsenal FC..

Is by far the greatest team

The world has ever seen