היא תספר לכם על הצד היפה של ההופעה והמסביב ותגרום לכם לקנא בה(והיא מקבלת לינק פה למרות שהיא לא התקשרה אליי). החוויה שלי היתה שונה, אבל אולי יפה בדרכה שלה.

היום הזה היה מלא תהפוכות במיוחד. מה שהחל בג'וב חלומי בתור סדרן בהופעה של ווטרס(עם הבטחה לסיכוי טוב להיות בתוך ההופעה עצמה במסגרת העבודה), המשיך במפח נפש ונגמר בהנאה צרופה במסגרת המגבלות. והמגבלות היו רבות אמנם, אבל אם כשישבתי בצהריי היום ברחוב סוקולוב בחולון מבועס רצח מזה שאני לא אהיה במופע מישהו היה אומר לי שאני אראה את המופע בצורה סבירה, אשמע אותו בצורה יותר מסבירה ואוכל להרגיש חלק ממנו, וכל זה אפילו בלי לקנות כרטיס, הייתי שמח מאוד על כך.

העובדה שלא עבדתי כסדרן מקורה בחוסר תיאום שערורייתי בין הכוח אדם שדרכו הייתי אמור לעבוד לבין החברה שאחראית לספק את הסדרנים, בקשר לשעה שבה עלינו להגיע למקום. איחור של חמש דקות שלנו שמקורו בשעה מוטעית שקיבלנו מהכוח אדם גרם לכך שלא יקחו אותנו למרות תחינותינו, וכל מה שנותר לנו הוא לנסוע למשרדיי הכוח אדם בחולון ולהוציא עליהם את העצבים שלנו.

האם כאן הכל נגמר, וחזרנו הביתה עם הזנב בין הרגליים? לא ולא. לאחר לבטים ארוכים החלטנו לנסוע לנווה שלום בכוחות עצמנו, ולעשות את זה כמה שיותר מוקדם כדי להימנע מהפקקים האיומים. אני ו-ו' אספנו את פ', שבא רענן מהבית ולא היה מוכה יגון כמונו ומתוקף מעמדו היה עליו לעודד אותנו, ויצאנו לכיוון לטרון באוטו שלי.

למרות שנערכתי לנהיגה ארוכה ומייגעת במיוחד ואף החלפתי חולצה לפני היציאה למקרה שאזיע מאוד, הדרך לשם דווקא היתה מהנה מאוד. נכון, היה פקק, אבל הוא לא היה נוראי כפי שאפשר היה לצפות(וכפי שאכן היה בשעות מאוחרות יותר) ואחרי כשעה הגענו. במהלך הנסיעה קרו לא מעט דברים משעשעים/הזויים, ביניהם אפשר לציין את האיש בצד הדרך שהיה דומה שתי טיפות מים לרוג'ר ווטרס, האישה באוטו לידנו שממרומיי גיל העמידה שלה שמה את shine on you crazy diamond  בפול ווליום ושרה עם המילים והעובדה שנסעתי נגד כיוון התנועה בכביש 3 שנחסם לכיוון הנגדי בשל העומס הכבד.

הגענו בסביבות שש. לקנות כרטיס מעולם לא היתה הכוונה והקופות גם נסגרו באותו שלב, אז ריכזנו את מאמצינו בחיפוש אחר ספוט טוב לראות ממנו את המופע מבחוץ, ומהר מאוד עלינו(תרתיי משמע) על גבעה קטנה שמשקיפה בדיוק לעבר הבמה, קצת מהצד אבל מספיק טוב בשביל 0 שקלים. הופעות החימום לא ממש עניינו אותנו ועד ההופעה יצאנו לטיול רגלי לכיוון מנזר לטרון, דרך שדות החומוס. בדרך קרה אחד הדברים הכי מעודדים עבורי באותו רגע, כשראינו את אותם הפרצופים מחולון, אותם סדרנים שהיינו אמורים להימנות עימהם, עומדים על שביל גישה הרחק ממקום ההופעה, ולפי דבריהם שם כנראה גם הם יישארו עד הסוף. לא כניסה להופעה ולא נעליים, סתם ייבוש בשמש ומקסימום לשמוע את ההופעה, זה מה שהייתי מקבל ב"עבודה החלומית".

הגענו אל תחומיי המנזר בדיוק כשמשינה עלו, והשילוב של הישיבה למרגלות המנזר, השקיעה היפה ו"למה לי פוליטיקה עכשיו" לייב ברקע היה הרגע שבו הבנתי בוודאות שאני לא רק שלא מתחרט על ההחלטה לבוא לפה בלי כרטיס אלא אף שמח על כך.

חזרנו בשביליי החומוס לצליליו (המזוויעים למדיי) של דיוויד ברוזה ופילסנו את דרכנו בקושי רב אל כמה סלעים פנויים אחרונים שנותרו על אותה גבעה, שעד אותה שעה כבר היתה מאויישת בכמה מאות אוכליי-חינם כמונו. חלקם באו מצויידים היטב לארוע(מחצלות, משקפות, אוכל, אלכוהול ואף מצלמות וידיאו אימתניות, והגדילו לעשות כמה חבר'ה שהביאו מנגל). המופע החל באיחור של חצי שעה בשל כאוס-הפקקים, וכבר מהרגע הראשון היה ברור מהו הדבר שהיה הכי חשוב להביא לארוע שכזה ולא הבאנו: משקפת. הסאונד היה טוב מאוד, את המסכים הגדולים ראינו בצורה מספקת, אבל על הבמה עצמה התרוצצו כמה נקודות קטנות שאפשר היה רק לנחש שאחת מהן היתה ווטרס. עם משקפת כל הבמה היתה יכולה להיות פרושה לרגלינו. בלעדיה, אפשר היה ליהנות בעיקר מהקולות ועצם המעמד.

In the flesh, mother, wish you were here, have a cigar  וכמובן shine on you  פתחו את המופע בצורה מרשימה שענתה על כל הציפיות. אחר כך הגיעו כמה שירים מהאלבום the final cut  שאני לא ממש מכיר ועוד שיר מאלבום סולו של ווטרס, וגם אני וגם האנשים מסביב התקררנו קצת. מישהו שישב מאחורינו הרבה לעשות וצעק "רוג'ר, תתעורר" כאילו שהוא במגרש כדורגל. נער-מוכר-גלידה שהנעים את זמננו בשירת "2 קסטות ב-10" והלהיט ההיסטרי "אני הולך!!!" תרם גם הוא לאוויריה הלא-ווטרסית בעליל.

החלק הראשון נגמר, ולמרות שהיה בכלל לא רע שם למעלה בהפסקה עשינו את דרכנו מטה אל עבר השערים, כדי לשמוע ולראות את דארק סייד אוף דה מון(ביצוע מלא של כל האלבום) מזווית קצת אחרת. את האנשים על הבמה הפעם לא ראינו בכלל, אבל ההרגשה לעמוד בשערים היתה של קרבה מקסימלית להופעה והאווירה שם היתה שונה.

למרות הפחד מהפקקים נשארנו לכל ההדרנים, ששיאם היה comfortably numb, ולבסוף עדיין הספקנו לרוץ מספיק מוקדם לאוטו כדי לצאת לפני העומס הגדול ולא להיתקע בפקק.

מזווית האאוטסיידר שלי אני יכול להגיד שזה בהחלט נראה כאילו ההופעה היתה שווה את המחיר, כי אם אפילו רק לעמוד בחוץ במרחק מאות מטרים מהבמה עשה לי משהו, זה היה עושה לי הרבה יותר להיות באחת השורות הראשונות. הסאונד ופירוטכניקת-הבמה היו בסטנדרטים שלא נראו הרבה בארץ, ווטרס הוא לא גילמור מבחינת השירה אבל סיפק את הסחורה, סנואי וייט- הגיטריסט של ווטרס שאני מודה שלא הכרתיו לפני כן- הוא גיטריסט מצויין והעובדה שהוא ניגן עוד עם ההרכב המקורי משנת 77' אומרת הכל, והפלייליסט עצמו  כלל כמעט את כל מה שרציתי שיכלול. בקיצור, כשפינק פלויד יתאחדו ויגיעו להופיע בארץ ב-2012 (עלק) אני הפעם בוי איי פי.