שני משחקי גמר גדולים יתקיימו היום, ממש האחד אחרי השני: גמר טורניר הגברים של ווימבלדון בטניס יפגיש את פדרר ונדאל ואם יהיה דו-צדדי ויימשך זמן רב סיומו עלול כמעט לחפוף לפתיחתו של גמר המונדיאל בין צרפת לאיטליה.

מבחינה ספורטיבית גרידא, מבחינת ההשלכות שיכולות להיות לשני הגמרים של היום על הספורט, אין ספק שהגמר המעניין יותר הוא דווקא זה של הטניס, משם בניגוד לגמר המונדיאל יכולה לצאת בשורה של ממש: פדרר מול נדאל הוא קרב בין שתי אסכולות-טניס שונות, סגנונות שונים עם רקע היסטורי שונה. קרב שאם הספרדי ינצח בו, ידברו על הניצחון הזה עוד הרבה שנים. האם שחקן ספרדי שמשטח הדשא זר לו (כמו לכל שחקן ספרדי בהיסטוריה) יכול לזכות בווימבלדון תוך ניצחון על מי שמסתמן כגדול שחקניי הדשא בכל הזמנים? שאלה מרתקת שנקבל עליה תשובה חלקית לפחות היום.

צרפת נגד איטליה בגמר המונדיאל הערב, בניגוד לקרב הטניס הגדול, לא טומן בחובו שאלות מעין אלה.

בגמר המונדיאל של 2002 העולם כולו חיכה לראות האם ברזיל ההתקפית יחסית תצליח לגבור על גרמניה ההגנתית, המשעממת, בעלת הכדורגל הציני. בגמר יורו 2004 חיכינו לראות האם נבחרת נחותה כמו יוון שמתבססת על טקטיקה בלבד יכולה לנצח נבחרת ביתית מוכשרת כמו פורטוגל. אפילו בגמר של מונדיאל 90, מונדיאל שהיה משעמם ודל בשערים עוד יותר מהמונדיאל הזה, בין ארגנטינה לגרמניה נשאלה בגמר השאלה האם נבחרת דרום-אמריקאית יכולה לזכות בגביע העולם על אדמה אירופאית, שאלה שלא יכולה להישאל היום כי מדובר בשתי נבחרות אירופאיות.

הפעם, זהו משחק כדורגל בין שתי נבחרות כמעט זהות מבחינה טקטית, שמי שלא תהיה המנצחת בו לא נקבל שום בשורה לכדורגל. למעשה המונדיאל הזה כולו לא מהווה שום בשורה לכדורגל, אלא רק המשך ישיר למגמה שהחלה עוד ב-2002 ונמשכה ביורו 2004, של כדורגל יעיל וציני.

אז מה נשאר בהיעדר השאלות הללו, בהיעדר האפשרות לבשורה של ממש לכדורגל? נשארו, כמובן, הסיפורים הקטנים. זידאן יכול להוביל נבחרת צרפתית פחות טובה מזו של 98 ואף מאלה של שנות ה-80 לזכיה שניה בגביע ולפרוש על פסגת העולם אחרי שכולם כבר הספידו אותו ואת הטריקולור-תודו שזה סיפור ענק. בשביל סיפור כזה אפשר לשים בצד אפילו את העובדה שזיזו לא היה באמת כל כך גדול במונדיאל הזה, ובעצם נתן רק משחק אחד טוב באמת, מול ברזיל שנתנה לו חופש יחסי לעשות את מה שהוא יודע. ביכולת של זידאן לא היתה שום בשורה לכדורגל, בניגוד לכל אלה שחושבים שכמה מהלכים יפים נגד ברזיל ושער מאוחר נגד ספרד המפורקת הופכים אותו לכוכב המונדיאל. רק הסיפור שמתהווה כאן הוא המעניין.

מנגד איטליה, ששיחקה כדורגל ציני לאורך כל הדרך מלבד 30 דקות נפלאות בהארכה מול גרמניה, שרק הדגישו עוד יותר את העבודה כמה הכדורגל מקודם היה ציני. מיותר לציין שזו נבחרת איטלקית שלא מביאה איתה שום בשורה, אפילו לא בשורה מקומית כמו שהביאה גרמניה, שלא לדבר על בשורה לכלל עולם הכדורגל. זו פשוט איטליה הקלאסית במיטבה. אז מה נשאר?שוב, הסיפור כמובן. איטליה חוזרת הביתה עם הגביע אחרי פרשת השחיתות שמיותר להרבות עליה במילים ונסיון ההתאבדות של פסוטו. קנבארו מניף את הגביע שהושג הרבה תודות לו ומקדיש אותו לפסוטו שנאבק על חייו. כל איטליה ובמיוחד דל פיירו מגרשים את כל השדים של גמר יורו 2000 שבו הם הפסידו בצורה כה אכזרית לאותה צרפת! סיפור ענק, מהגדולים אי פעם בספורט העולמי.

שני הגמרים של היום מרתקים, אבל באופן כל כך שונה ומסיבות כל כך שונות. שניהם מייצגים את שני האספקטים השונים אך השזורים זה בזה של הספורט: מצד אחד התמודדות תחרותית, ומצד שני סיפור.

שיהיה יום גדול של ספורט(או שמא יום של ספורט גדול) לכולנו.