לאחרונה כל משחק מטקות שלי נגמר רע. בפוסט הקודם תיארתי לכם את פציעת-המטקות שלי, והנה שבוע חלף ומשחק מטקות תמים בחוף ראשון נגמר בלא פחות מאובדן הפלאפון.

איך זה קרה? ובכן, אני מעדיף להאמין שהוא פשוט נפל מהכיס שלי(מי חכם ומשחק מטקות עם פלאפון בכיס?) לים באחד מהזינוקים ההירואיים שלי אחרי הכדור, ומשם נסחף במערבולת אל המצולות. האפשריות הפחות חביבה היא שהוא נפל לי מאותו כיס על החוף עצמו וחיש-מהר נלקח על ידי מישהו שכיבה אותו וכעת מחכה לרגע הנכון כדי להדליק אותו ולהשתמש בו כנגדי. ולא, אני לא מדבר על לעשות שיחות או משהו בסגנון(מה שממילא לא יעלה בידו כי ביטלתי את היוצאות), אני מתכוון לקריאת האסאמסים בקטגוריית "הודעות שמורות" אצלי. מדובר ב-10 הודעות שמצאתי לנכון לשמור לעצמי לימים שחונים, ואופיין הוא כזה שהן יכולות ליצור פסיפס די טוב של מה שאני לא מדבר עליו כאן איתכם, דהיינו חיי המין שלי. וממש לא בא לי שאיזה ערס ראשלצי יקרא את זה.

גם אם הפלאפון נסחף לים ויגיע למשל לקפריסין זה לא מעודד, שכן שם הוא יכול להתגלגל לידיו של פליט לבנוני שיעשה בו שימוש נגד מדינת ישראל, ויש להם שני חיילים חטופים שלנו גם ככה, אנחנו לא רוצים לתת להם גם מכשיר סלולרי כקלף מיקוח. ואם לא פליט לבנוני, סביר להניח שיהיה זה ערס ראשלצי אחר שנופש לו בחופיי איה נאפה. בקיצור, עדיף שיישאר במצולות.

אז הפלאפון איננו, אבל אתמול קניתי מסך חדש למחשב. המסך הקודם שימש אותי 9 שנים והוא סיים את חייו כשמידת הבהירות המקסימלית בו מזכירה את מידת הבהירות שיש במפגש בין קופי אנאן לקונדוליסה רייס. המסקנה הראשונה שלי כשהתקנתי את המסך החדש והתחלתי לראות דברים במידת הבהירות הנכונה שלהם היא שהתמונה בכותרת הבלוג שלי ממש מחרידה. איך סבלתם אותה כל הזמן הזה?!

נראה לי שאני אפסיק להיכנס לבלוג הזה.