אתם תגידו שאני עושה טעות מרה כשאני מבקר אלבום שלם, שלא להגיד להקה שלמה, על סמך שיר אחד ויחיד. אז אולי אני טועה, כולנו טועים, ההבדל היחיד ביני לבין ממשלת ישראל הוא שעל הטעויות שלי לא משלמים בחיי אדם.

אז אני מוכרח להגיד מילה טוב על אירון מיידן, גם אם אני עושה זאת על סמך הסינגל הראשון בלבד מהאלבום החדש שלהם ובלי לשמוע את האחרים. המגמה של בתולת הברזל ברורה: גם באלבום הזה בתולת הברזל נותרת בתולת הברזל. ובעולם שבו מטאליקה הופכת בשנות ה-2000 להיות להקת ניו-מטאל מחורבנת ושאר המטאל מורכב בעיקר מלהקות ניו-מטאל מחורבנות אחרות, גם זה שווה הרבה מאוד.

Reincarnation of Benjamin Breeg, הרצועה השביעית באלבום החדש- יצירה מיידנית טיפוסית של שבע וחצי דקות- הוא שיר שכל חובב מטאל אמיתי ישמע אותו לפחות עוד פעמיים בלופ אחרי הפעם הראשונה שהוא שומע אותו. בדיוק כמו שכל הומו אמיתי ישמע את wake me up before you go-go של wham לפחות עוד פעמיים בלופ אחרי הפעם הראשונה שהוא שומע אותו.

המתנגדים יגידו שאירון מיידן משחזרים את אותה נוסחא שוב ושוב ולא ממציאים את עצמם מחדש. ובכן, מטאליקה ידועה בתור להקה שכל הזמן מנסה להמציא את עצמה מחדש. ההמצאה מחדש הזו היא שהביאה אותם להוציא אלבומים מזעזעים כמו load  והאחרון, שאני מתעקש לא לנקוב בשמו מאותה סיבה שבארוחות משפחתיות חגיגיות משתדלים לא לנקוב בשמו של הדוד שאושפז במוסד לחוליי נפש.

אז נכון שאם לשפוט לפי הסינגל הראשון האלבום הזה לא שונה מהותית מקודמו, dance of death, אבל כנראה שמוטב שכך. מוטב שיש לפחות להקה אחת שגם באמצע העשור הראשון לשנות ה-2000 מזכירה לנו שפעם המיינסטרים של המטאל (שלא לדבר על המיינסטרים בכלל) כלל מטאל איכותי, אינטליגנטי, כובש- מטאל אירון מיידני.