הפילוסוף הסקוטי תומאס קרלייל כתב פעם ש"ההיסטוריה של העולם איננה אלא אוסף הביוגרפיות של האנשים הדגולים ביותר". הוא האמין בכך שהמיעוט שבמיעוט הזה, יחידיי הסגולה, החזקים והמפורסמים מכולנו הם אלה שמעצבים באופן בלעדי את גורלו הקולקטיבי של המין האנושי כולו. תאוריה זו קיבלה מכה קשה בשנה החולפת.

  במילים אלה, פחות או יותר, מתחילה כתבת השער של המגזין "טיים" לשבוע זה, כתבה המפרטת את הנימוקים לבחירה היוצאת דופן למדיי של מרבית אזרחיי העולם לתואר איש השנה של המגזין, תואר שלא מעט אנשים מחשיבים אותו ליוקרתי לא פחות מפרס נובל, למשל.

  אם כן, מגזין "טיים" בחר אותי לאחד מאנשי השנה שלו.

  אותי, ואת הפקאצה בת ה-14 שכותבת בבלוג שלה עם שגיאות כתיב ויותר מדיי סימני קריאה, ואת ההוא שצילם את עצמו שר את ההמנון הלאומי של ארה"ב בגרעפסים ופירסם את זה ב"יו טיוב". כולנו אנשי השנה. כל הבלוגרים למיניהם, ובעצם כל מי שמעלה לרשת תכנים כלשהם משלו ומשתף בהם את שאר העולם.

  האם הבחירה מוצדקת?

  אם נתחשב בכך שההשפעה של ה"ווב 2", כפי שמכונה הנושא הזה, על העולם היא כה גדולה שהיא מגיעה למהדורות החדשות וזוכה למערכונים ב"ארץ נהדרת"-בהחלט כן.

  האם הבחירה נעשתה בטיימינג הנכון?

  ככל הנראה כן. אי אפשר לדעת מה יילד יום, אבל אין ספק שמכל השנים האחרונות שנת 2006 היא השנה שקידמה הכי הרבה את ה"ווב 2". אם זה בצבירת הפופולריות העצומה של "יו טיוב", "מיי ספייס" ודומיהם, שעד 2006 לא הרבה שמעו עליהם והיום אין אחד שלא מכיר את התופעה, ואם זה באקטים של הכרה בבלוגרים שלא היו כדוגמתם בשנים עברו, כמו למשל האפשרות לתת לקבוצת הבלוגרים הפופולריים ביותר בארה"ב חופשה באמסטרדם בעבור סיקור של החופשה בבלוג שלהם, מה שמתוקף פרסומם של החמישה הנ"ל פעל הרבה יותר טוב מאשר כל פרסומת גלויה במדיה לעידוד התיירות הנכנסת להולנד, ואכן נרשם גידול בתחום. הנושא הזה עדיין איננו מפותח בישראל כמו במקומות אחרים: דמיינו למשל שהיו נותנים ל"רווק" לסקר את חיי הלילה ברובע סנט-פאולי שבהמבורג, רובע החלונות האדומים של גרמניה, כאשר כל ההוצאות הנלוות לצורך סיקור זה ממומנות על ידי "הקרן להידוק היחסים(תרתיי משמע) בין ישראל לגרמניה", או משהו בסגנון.

  האם הבחירה איננה כוללנית מדיי?

  במבט ראשון נראה שהיא אכן כוללנית. הפקאצה בת ה-14 שכל יום מספרת עם שגיאות כתיב ויותר מדיי סימניי קריאה על מה שהיא עשתה עם חברות שלה בקניון ללא ספק צריכה לקבל פחות משקל והכרה בפועלה מאשר בלוגר שכותב על נושאים חשובים יותר(כמו, סתם דוגמא היפוטתית, בחירת הבלוגרים לאנשי השנה של מגזין "טיים") ו/או מושך יותר קוראים ותגובות לפוסטים שלו ו/או יודע לכתוב יותר טוב ו/או בלי שגיאות כתיב ויותר מדיי סימניי קריאה.

  אולם כשחושבים על זה לעומק, מעצם מהותה של תופעת ה"ווב 2", שמושתתת על יכולת הביטוי להמונים, סלקציה שכזו אינה אפשרית, כי זה יהיה כמעט כמו להצדיק, בקטנה, את מה שאמר תומאס קרלייל. אם נתחיל למיין את העולם לבלוגרים טובים יותר וטובים פחות, בסוף נמצא את עצמנו שוב עם כמה יחידיי סגולה, וזה יהיה לחטוא למטרה.

  ומה טומן בחובו העתיד? כמו לכל דבר טוב, גם כאן ישנו סרט המשך. ה"ווב 3" הוא הצעד הבא, צעד שכרגע נמצא בחיתוליו וגורם לאובדן מאסיבי של שעות שינה וריר בעיקר אצל מי שעניינם בפיתוח פלטפורמות חדשות של תקשורת. בלי להיכנס עמוק לתוך הנושא ולצאת בהצהרות בומבסטיות, מדובר בשכלול של האינטראקציה הקיימת היום בין ההמונים, שכלול שיביא לשילוב בין הבינה הקיבוצית ויכולת שיתוף המידע של ה"ווב 2" עם תהליכים של קריאת מידע (Data Mining, אם תרצו) ובינה מלאכותית, שילוב שיאפשר מציאת ידע חדש מתוך מידע קיים(וכאן קיים דגש חזק מאוד על ההבדל בין "מידע" ל"ידע"), ידע שאי אפשר היה למצוא אותו אחרת.

  הבחירה של כמה מאות מיליונים טובים לאנשי השנה היא, אם כן, דבר מובן ואף מתבקש. הבעייתיות היחידה שעלולה לצוץ עם בחירה מעין זו היא להזמין את כל הזוכים בפרס למסיבת הקוקטייל החגיגית שאמור לארגן לכבודם המגזין. ויותר מזה, לדאוג להסעות הביתה לכולם אחרי שהם ישתו כהוגן.