אם אתם חושבים במקרה ששבתי למחוזות הישראבלוג (ישראבלוג. אוי, כמה שאני סולד מצמד המילים הזה) כי יש לי משהו מעניין לספר או כי אני חושב שפתאום החיים שלי מעניינים אתכם, אתם יכולים להירגע.

הפצעתי בשמי הבלוג פשוט כי זו הדרך הנוחה ביותר לפרוק איפשהו את ערימות המילים והמשפטים שמתבלגנים לי בראש, וכי "בלייזר" עדיין מסרבים לתת לי טור אישי, משום מה. אז אם כבר יש בלוג, ויש איזשהו בסיס קוראים והיסטוריה זו או אחרת, למה לא להשתמש בו.

יכול להיות שכלל לא הייתי נזכר בקיומו של היצור הזה אם לא הייתי מקבל מדי פעם מיילים על אנשים, ספק עתודאים, שרוצים להצטרף לטבעת שאותה אני מנהל (וגם עובדה זו הייתי צריך להזכיר לעצמי). ולא רק זה, כשנכנסתי לעריכה גיליתי שאני יכול לראות סטטיסטיקה של הבלוג (אין לי מושג אם זה אומר שמישהו קנה לי מנוי פרו בסתר או שזו אפשרות שפתוחה כעת לכולם, אולי מישהו יאיר את עיניי למרות שזה לא באמת כל כך מעניין אותי..) ושלהפתעתי גם בימים שחונים אלה שבהם הבלוג מת כמו הקריירה של בריטני ספירס יש לי ממוצע של 4-5 כניסות ביום, ולא רק מאנשים שמאתרים את הבלוג הזה בתגובה לחיפוש בגוגל שמערב משפטים כמו "יותר מדי אלכוהול" ו"שלושה עתודאים להנדסת חשמל" אלא גם מכאלה שאשכרה נכנסים לפה לראות אם משהו התעדכן.

בשלב זה נגמר הפוסט שראוי יותר מכל לקבל את הכותרת "תירוצים לחזרתי לבלוג" אבל בטח יקבל משהו מעודן בהרבה, והפוסט הבא יהיה תקני לחלוטין ויכלול את המרכיבים הנפוצים ביותר בפוסטים שלי: סיפור סתמי ומעט הזוי על משהו שעשיתי אתמול בערב המערב הגיגים שלי בנושא וצריכת אלכוהול היא מוטיב מרכזי בעלילתו.