"זכרתם להביא את הכיפות שלכם?" שאל ודים את שני עובריי-האורח שכיוונו אותנו ואת עצמם אל עבר הפאב המפורסם ביותר בזכרון-יעקב, בליל שישי גשום.

שרשרת האירועים שהביאה אותי להגיע למעמד ההזוי הזה החלה עוד לפני כחודשיים (והתחלתה גם תוארה כאן באחד הפוסטים דאז, למי שממש מתעקש), והגיעה לשיאה בסוף השבוע ההוא לפני שבועיים וחצי, חופשת אמצע הסמסטר שלי, אם תרצו.

אם היו פחדים מפני ישיבה מייגעת באולם ההרצאות של בית המלון בהרצאות על יהדות במהלך כל סוף השבוע, הריי שהם נמוגו כבר עם ההרצאה הראשונה, כשהבננו שאף אחד לא ממש מתעד את נוכחותנו שם, ואיש הישר בעיניו יעשה. הישר בעינינו היה להשתתף אחר-כבוד בקבלת השבת, ואף להתפלל בלי להבין הרבה, לאחר מכן לבקר בהרצאה אודות החיפוש אחר האמת, ולהגיע למסקנה שהאמת שלי ושל ודים, כמו גם של חברנו לחדר המהנדס המכני היא לוותר על הרצאת הערב, ולאחר ארוחת הערב החגיגית וכמה כוסות שנאפס -מלון וסודה עם וויסקי בחדר, לצאת לקרוע את העיר. סליחה,המושבה.

ואם בחיי לילה בזכרון עסקינן, הרי שהמילה הנרדפת למושג הזה שם, אם לא המילה היחידה, היא ה"הוביט". אותו פאב המעוצב בסגנון "שר הטבעות" שנחשב לאתר עלייה לרגל בקרב חובביי הפאבים, חובביי הפנטזיה, וגם, מסתבר, חובביי יהדות שנקלעו במקרה לסוף שבוע בזכרון.

לאחר שיצאנו את שער המלון הסגור(?!) דרך פרצה בגדר, פנינו ללכת בכיוון שלנו נראה כמו מרכז המושבה. מתחתינו מצד שמאל נפרש מראהו המרהיב של מישור החוף בלילה, ולא פעם עצרנו כדי להתבונן קצת בנוף, למרות הקור. לאחר הכוונות קלות מצד זוג מקומיים הגענו אל המרכז, שהוא מין מדרחוב משופע שמצדדיו ניצבים בתיי קפה ופאבים מעטים. היות ומחוז חפצנו ההוביט לא נזרק לעינינו מיד, נאלצנו לשאול עוד כמה עובריי-אורח להכוונה, עד שנפלנו על שניים שחיפשו גם הם את המקום,והסתבר באורח לא מפתיע שגם הם שייכים לפרויקט היהדות שלנו, רק מאוניברסיטת בן גוריון. אנחנו לא היינו הכופרים היחידים, אם כך. בשלב זה ודים הציג בפניהם את השאלה הנ"ל בנוגע לכיפות, בעודו מתפאר בכיפה שלו, אותה חבש בקנאות לאורך כל ערב השישי הזה. פלא איך לא קיבלנו מכות.

ב"הוביט" השלמנו ערב של הרבה אוכל ואלכוהול איכותי עם בירה ופטריות באיזשהו רוטב. קצת התאכזבנו מהעובדה שמחוסר מקום ישבנו בחלקו החיצוני של הפאב ולא במערות-האבן שבפנים, אבל בכל מקרה נהנינו מהאווירה ומכמות המבקרים במקום. אכן אתר עלייה לרגל.

בדרך חזרה למלון אלוהים כבר לא היה עימנו, וגשם זלעפות ירד עלינו. בדיוק בדקות קשות אלה של ריצה בגשם למלון, הבחורה שלי(כעת הבחורה שלי לשעבר) החליטה להתקשר אליי לשיחת לילה-טוב, וכך מצאתי את עצמי רץ בגשם תוך שאני מדבר בפלאפון ומנסה להתחקות אחר עקבותיהם של חבריי.

הנוכחות שלנו בהרצאות לא השתפרה בהרבה למחרת, או כפי שהיום הזה כונה בתוכנייה שלנו: "שבת קודש". ומהו קודש בשבת אם לא לישון עד שעה מאוחרת בבית מלון, ולהתעורר אל הנוף המרהיב שנשקף מהחלון, של כל מישור החוף, מחדרה ועד רכס הכרמל במבואות חיפה פרוש לפנינו.

הנוכחות שלנו בארוחת הבוקר והצהריים(המאכזבת, יש לציין) היתה, לעומת זאת, מלאה ומכובדת. בין לבין בילינו את היום בשתיית שנאפס בחדר, טיולים ליד המלון, שינה, צילומים, וכן, גם קצת יהדות.

בעוד ערן, המהנדס המכני, דווקא הלך לרוב ההרצאות, המצפון שלי ושל ודים התעורר מאוחר מדיי(או שמא היה זה ההפסד הלימודי שהטריד אותנו), ובסוף, כשכבר היה מאוחר מדיי, אף העזנו להרגיש רע עם עצמנו על שלא הלכנו לכל ההרצאות.

אחרי שהמחשב הביתי שלי החליט להיות אריק שרון לפני כשבועיים (ברצינות, אפילו קניתי אותו באותו זמן ששרון עלה לשלטון, בתחילת 2001), וכעת לאחר שאפסו כל המאמצים שלי להציל אותו הוא שוכב במעבדת תיקונים אי שם, נאבק על חייו, אני מתחיל להתמודד עם המציאות של חיים ללא מחשב בזמן הקרוב, ועד כדי כך הדרדרתי שאני מפרסם את הפוסט הזה, כמו את הבאים שיבואו, כך אני מקווה, בקרוב מאוד, מהמחשבים שבאוניברסיטה. כותב אותם במעבדות המחשבים של הקמפוס, קבל עם ועדה. בקיצור, חזרתי. אתם יכולים להירגע.