כל מי שכף רגלו דרכה אי פעם באוניברסיטת ת"א בוודאי מודע לכמות החתולים העצומה המתגוררת בה.

הקטע (סיפור קצר, אם תרצו) הבא שכתבתי לרגל תחילת שנת הלימודים החדשה באוניברסיטת ת"א מוקדש באהבת אין-קץ לחבורת החתולים העליזה השורצת בפקולטה שלי, הפקולטה להנדסה. אני אישית תמיד מעדיף להיזכר בהם כשאני נזכר בפקולטה ובלימודים מאשר באינטגרלים ובמעגלים חשמליים. בשבילי הם סמל הפקולטה האמיתי.

ימיי הפיטום והאהבה

 זה היה קיץ ארוך עבור חתוליי הפקולטה להנדסה.

 בין רביצה עצלה בשמש היוקדת לשוטטות חסרת-מעש ברחבי הקמפוס השומם מאדם, הם התגעגעו לימים טובים יותר. ימים שבהם סטודנטים ממושקפים כפופיי-גו וטרודיי-לימודים היו עוצרים לרגע לידם בדרכם מבניין אחד של הפקולטה למשנהו ומשחקים איתם קצת, או מעניקים להם ליטוף קטן. ואם הם היו ממש ברי מזל, אז גם קצת פסטרמה.

 כמה שהם התגעגעו לימיי הפיטום והאהבה.

 אך הם שרדו את הקיץ. קצת יותר מסכנים, קצת יותר חלושים, קצת יותר משועממים והרבה יותר רעבים, הם חיכו לתחילת שנת הלימודים החדשה. לסטודנטים הממושקפים כפופיי-הגו וטרודיי-הלימודים המוכרים להם שינהרו בחזרה אל הפקולטה. ולסטודנטים החדשים העולים לשנה א', קצת פחות כפופיי-גו אבל עם לא פחות סנדוויצ'ים עם פסטרמה בחיקם, שיבואו לפנק אותם גם כן.

 הם חיכו לכך בכיליון עיניים, באוזניים כרויות ובטפרים מחודדים, מוכנים לתפוס מכל הבא ליד.

 ההיטמעות שלהם בקרב הסטודנטים בפקולטה הפכה את חבורת החתלתולים הקטנים, שהומלטו בפקולטה בשנה הקודמת ובילו שם את כל חייהם הקצרים, לחסרי-מורא מפני בני האדם. הם התנהגו ליד הסטודנטים בדיוק כמו ליד אחיהם הגורים: הילכו לידם בחופשיות, שיחקו איתם, ייללו עליהם, לעיתים אף קפצו עליהם.

 היו יצורים אנושיים שפירשו זאת כתוקפנות מצידם.והיתה אמת בדבריהם: אם היית בצד הלא-נדיב כלפיהם, הקטנים הללו היו מוכנים להתנפל עליך ולאכול אותך בעודך חי כשהיה נדמה להם שאתה חלילה מונע מהם חתיכת פסטרמה.

 אם מנעת מהם חתיכת פסטרמה אחרי קיץ ארוך שבו הם לא אכלו הרבה, הדרך ללהיאכל בעודך חי היתה קצרה פי כמה וכמה.

 והם חיכו.

 היה את אותו מקרה בשנה שעברה, שלא נעם להם כלל וכלל, כאשר מזכירות הפקולטה החלה להפיץ מודעות שלפיהן חל איסור להאכיל את חתוליי הפקולטה, פן יתרבו ויהוו מטרד גדול עוד יותר ממה שהם כעת, לדבריי המודעה.

 אז הם חיכו ליום שבו המזכירה הראשית תסיים לעבוד מאוחר מהרגיל, כשמרחביי הפקולטה כבר היו ריקים מאדם, ואיחדו כוחות כדי להזהירה: כשיצאה מהבניין לכיוון מכוניתה, אחד-אחד הם יצאו מתוך השיחים, מבין העצים ושולחנות-הקפיטריה. הם הקיפו אותה מכל עבר, ובחסות החשיכה המחזה נראה מאיים אף יותר ממה שהיה. כשהצליחו להריח את זיעתה, שבתוכה היתה אגורה הבעתה שאחזה בה למראה עשרות החתולים המקיפים אותה ומייללים בקולות מפחידים ורעבים, נסוגו ונתנו לה להמשיך בדרכה.

 בפעם ההיא הם הסתפקו באזהרה בלבד.

 למחרת הוסרו המודעות מעל לוחות הפקולטה. החתולים ניצחו ואף אחד לא יעז להתגרות בהם בזמן הקרוב. תקופת-השפע שלהם המשיכה באין מפריע.

 עד שנגמרו הסמסטר ותקופת המבחנים שאחריו, והחלה חופשת הקיץ. עד שהחלה הבצורת.

 אולם כעת שנה חדשה עמדה בפתח. מחר האוניברסיטה תתמלא שוב באנשים. לא נותר מן רב לחכות.

 והם חיכו.

 חיכו לתחילת הסמסטר החדש, לשעת השין, לרגע שבו יוכלו לדרוש את מה שמגיע להם אחרי קיץ ארוך של הסתפקות במועט.

לפני הכל, משהו שאני חייב להוציא מהמערכת:

<תחילת מרמור של זונת רייטינג>

מסקנה מהפוסט הקודם: אתם לא אוהבים אותי כשאני כותב שטויות בשעת לילה מאוחרת.

אחרת אי אפשר להסביר את הירידה הדרסטית בכמות התגובות לעומת הפוסט המאוד רציני ומחושב שהיה לפני כן.

<סוף מרמור של זונת רייטינג>

להיות בסיסט זה יותר חלטורה אפילו ממה שאמרו לי, מסתבר. לפחות ככל שזה נוגע להקלטות.

אתמול הקלטנו את beyond.

אחרי ששני הגיטריסטים הקיאו כל אחד את נשמתו, הכניסו אותה חזרה ואז הקיאו אותה שוב במהלך ההקלטות שלהם במשך כשעה וחצי כל אחד, אני באתי, ניגנתי את הריפים שלי בצורה לא לחלוטין מדוייקת ובשום אופן לא משביעת רצון לטעמי וזה הספיק. חמש דקות לקח לי להקליט, בטייק אחד, והכל נגמר. הרגשתי שהקיום שלי כמעט מיותר.

האלבום המתעתע. הנה משהו שיכול היה לקרות לי כנראה רק עם אלבום מהתקופה המוקדמת והפסיכודלית יותר של פינק פלויד: שמעתי לאחרונה מספר פעמים את a pillow of winds, רצועה 2 ב-meddle, והיה שם רעש רקע מוזר באורך של כדקה, מין רשרוש מתמשך כזה שמגיע בדרך כלל עם קבצי אמ פי 3 פגומים. רק שבמשך כמה וכמה שמיעות אני לתומי קיטלגתי אותו כחלק מהאפקטים הקוליים בשיר וחשבתי שכך אמור להיות. עד שהיום גיליתי שיש לי קובץ נוסף של השיר הזה על המחשב(ושל כל האלבום, מי מוריד אלבומים פעמיים ואחר כך מתלונן שאין לו מקום על המחשב, מי??) והקובץ האחר נטול רעש לחלוטין, כך שזה אכן היה רעש רקע שנלווה לקבציי אמ פי 3 פגומים, ולא איזשהי תוספת אומנותית של הלהקה כפי שחשבתי.

ואולי זה כן חלק מהשיר, ואלה פשוט שתי גרסאות שוונת שפינק פלויד הוציאו במיוחד כדי לבלבל אנשים כמוני?

הזויים אלה. אצלם הכל אפשרי.

(אני מחכה שמישהו יתקן אותי כבר ויגיד לי איזו טעות היסטורית מרה עשיתי בקטע האחרון. תירגעו, עשיתי אותה בכוונה ורק בשביל לגרום לו לזרום יותר טוב)

ואם זה לא מספיק, אז האלבום הנ"ל ממשיך לגרום לי לחשוב שאני צריך לחדש את ביקוריי אצל השרינק: הרצועה השלישית,fearless, מסתיימת בשירת you'll never walk alone , ההמנון של אוהדיי ליברפול, ובקריאות עידוד שלהם לקבוצה האדומה ממרסיסייד. הפעם לא לקחתי סיכונים ומייד שמעתי את השיר עוד מספר פעמים כדי לוודא שלא קלטתי בטעות שידור חוזר של משחק של ליברפול אצל השכן. והתופעה חזרה על עצמה. אין לי מושג מה זה עושה שם, אבל אם פינק פלויד היו באים אי פעם להופיע באולפן ליגת האלופות(אם למען השלום הם לא מוכנים להתאחד אז אולי בשביל דאחקות עם מודי ומלר באולפן אחרי צ'לסי נגד בארסה הם יעשו זאת?) אין ספק שהם היו צריכים לסיים עם השיר הזה.

קטע-הסרט-הרנדומלי שראיתי עכשיו בטלוויזיה בהפסקה בין כתיבת פסקה לפסקה גרם לי מאוד מאוד לא לרצות לרדת למישהי כשהיא נשענת עם המרפקים על שפת הבריכה והאגן שלה(כמו גם הראש שלי, מן הסתם) בתוך המים.

אפילו שהיא היתה כוסית.

התאורה בחדר והשפעותיה. במהלך כתיבת הפוסט הזה החדר שלי עבר ממצב תאורת-תקרה רגילה למצב תאורה אינטימי של מנורת-שולחן לא פחות מ-4 פעמים. האם זה מסמל את זה שאני לא מצליח למצוא אווירה מתאימה עבור הפוסט הזה?עבור הלילה הזה?

או שאולי אני בכל זאת צריך לחדש את ביקוריי אצל השרינק.

בתאורה האינטימית דברים משתנים. פתאום הפוסט הזה נראה יותר במקום. לפתע שירת אוהדיי ליברפול בסוף השיר של פינק פלויד לא נראית כה תלושה מהמציאות. אבל מה, לרדת לבחורה בפוזיציה שתיארתי קודם עדיין אני לא רוצה. יש מעמקים שגם תאורה אינטימית לא תגרום לי לצלול אליהם.

אפרופו תלושה מהמציאות. לפני הרבה הרבה זמן, לפני שהמילה "הזוי" נהגתה על ידי כל אחד מאיתנו לפחות עשר פעמים ביום ונהייתה שמישה לתיאור של כמעט כל דבר שקורה, היתה לה משמעות יותר מדוייקת והיה אפשר להגיד במקומה משהו כמו "תלוש מהמציאות". היום המילים הנרדפות ל"הזוי" הן יפה, מכוער, חכם, טיפש, מהנה, מאכזב, חולני, מעולה, בינוני, גרוע ועוד, והיא משמשת גם כסתם מילה שתוקעים כשאין מה להגיד, כך שפירוש אחד מוחלט כבר אין לה למעשה.

הזוי משהו.

אני אמהר לסיים בטרם אדליק שוב את האור הגדול והפוסט ייראה לי מיותר ואמחק אותו.