הסקר הקטן שערך ידיד הציאניד בבלוגו נתן לי השראה לכתוב את הפוסט הזה.

כמו שאחת ההגדרות היותר מוצלחות למושג אומנות היא "אומנות הוא כל מה שאינו מוגדר מראש כאומנות", או אם לדייק יותר ולהפוך את כיוון הלוגיקה במשפט: "מה שמוגדר מראש כאומנות אינו יכול להיקרא כאומנות", כך גם רומנטיקה.

ולנטיינ'ס הוא בדיוק להגדיר מראש רומנטיקה: הדבר הכי פחות רומנטי בעולם הוא להרעיף מתנות, אהבה ורומנטיקה על בת זוגתך בדיוק כאשר עוד עשרות מיליוניי זוגות בכל העולם עושים את אותו הדבר בדיוק.

השנה אין לי בת זוג ליום המחליא הזה, אבל בשנתיים הקודמות היו לי. ודעתי אז היתה כמו היום, שהחג הזה בהחלט מיותר, ממוסחר, ויותר מתסכל עבור אלה הבודדים מאשר בעל פואנטה עבור אלה ש"חוגגים" אותו. על כן גם בשנים הקודמות, כשהיה עם מי לציין, לא טרחתי לציין אותו ביותר מברכת ולנטיינ'ס רשמית כלשהי כלפי הבחורה, על מנת לצאת ידי חובה. כשרציתי להיות רומנטי(ואני לא הרומנטיקן הכי גדול שקיים עלי אדמות, אבל זה קרה), עשיתי את זה בתאריכים שלי, בדרך שלי ומהסיבות שלי.

נכון שאפשר להסתתר מאחורי הטענה שולנטיינ'ס הוא איננו חג שמתמקד דווקא ברומנטיקה אלא באהבה באופן כללי, משהו בסגנון "כמה טוב שיש אהבה בעולם, בואו נשיר ונרקוד". אבל אהבה, אחיי ואחיותיי היקרים, היא מהגדרתה איננו משהו שיש לחגוג אותו בפורומים נרחבים, כמו הפורום הנרחב מאוד שיוצר המושג "ולנטיינ'ס דיי". מדובר פה הרי באהבה בין גבר לאישה ולא באהבת איש לרעהו(אם היה חג אהבת איש לרעהו באמת אפשר היה לצאת לרחובות ולרקוד הורה בקבוצות גדולות) או באהבה לאל(ומספיק חגים כאלה ישנם). הדבר שמבדיל אהבה בין גבר לאישה לבין אהבה מכל סוג אחר הוא בדיוק הרומנטיקה, הביחד, קיום עולמם הקטן והפרטי של שני בני הזוג. מתוקף זה אי אפשר להפוך חג שנועד לזוגות בלבד לקונצנזוס כלל עולמי, והיות וחג צריך להיות דבר שכן מהווה קונצנזוס וכן מאחד את כולם, אי אפשר ולא ראוי לקרוא ליום הזה חג!

ואגב, המסחור הוא דווקא הסיבה הכי פחות משמעותית לצאת כנגד ולנטיינ'ס, לדעתי. כי סביב כל חג שמכבד את עצמו יש מסחור עצום, וה-14 בפברואר הוא לצערי,עד שלא יוכר אחרת, נחשב יום חג.

רק סטודנט מסכן בתקופת מבחנים מלחיצה יכול לחלום חלום כמו שאני חלמתי הלילה, ועוד לקטלג אותו כחלום מעולה. חלמתי שתכנית העל שלי להעתיק מבחן שלם שיהיה בסוף החודש שהוא אמריקאי ושאני גם במקרה לא יודע בו שום דבר מתגשמת: אני מצליח להעתיק (מאחד מחבריי העתודאים שכן יודע את החומר) את כל המבחן, למרות שבאמצע המרצה מגיע לשאול אותי שאלה(למה שזה יקרה?!) בזמן שטופס הבחינה של החבר שיושב מלפניי מונח בחיקי ביחד עם הטופס שלי. אבל סוף טוב הכל טוב, אני יוצא מהבחינה מבלי להיתפס ועם סבירות גבוהה לעבור. במיוחד לאור העובדה שאת בוחן אמצע הסמסטר, שיש לו משקל בציון הסופי, אני העתקתי ברובו גם כן וקיבלתי ציון סביר(וזה לא חלק מהחלום, זה קרה במציאות).

**

ישנה אגדה אורבנית המספרת שלערסים של רחובות יש ממוצע פסיכומטרי של 650. לפי מידת הפעילות שהיתה אמש בתחנת המשטרה שבעיר אני מסרב  להאמין לעניין. גם אם הערסים בעליי ממוצע הפסיכומטרי הנ"ל עדיין שולחים ידם בפשע, הם אמורים להיות יותר חכמים בדרכיי ההתחמקות שלהם מהמשטרה, לכל הפחות. ובכלל, אתמול הגענו למסקנה שהסברה כאילו ראשון היא עיר של ערסים בעוד רחובות היא עיר רגועה ושלווה עם נוער איכותי היא אחיזת עיניים שמקורה בכך שבראשון יש פשוט יותר צעירים מאשר ברחובות, ומאשר ברוב עריי האזור. יותר צעירים=יותר ערסים. כמות אבסולוטית .לא אחוזים.